מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מחוש לרעננה

סבתא רוזיקה והנכד טל
החתונה של סבא וסבתא עם משפחתם
סיפור חייה של רוזיקה אהרון

נולדתי בזמן הפגזה בשנת 1942, במרתף של דירתנו מאז התגלגלנו הרבה ובסוף הצלחנו להגיע למדינת ישראל.

נולדתי בראש השנה של שנת 1942 בזמן מלחמת העולם השנייה.

ההורים שלי וכל משפחתי גורשו פעמיים ממקומות מושבם שבהם גדלו. כאשר הגיעו למקום השלישי לעיר חוש, עם מעט הדברים שנשארו. אבי סיים את שירותו הצבאי ונלקח על ידי הגרמנים למחנה עבודה. כאשר נולדתי בספטמבר 1942 בזמן הפגזה אבי כבר לא היה בבית אלא במחנה עבודה וגם סבי מצד אמא. מכוון שהינו משפחה גדולה נעזרנו אחד בשני. החיים היו קשים הגרמנים חיפשו אותנו היהודים להוצאה להורג: שלחו אותם לאושוויץ ולמחנות אחרים בתוך תחנות המשטרה הרומניות הוציאו אותם להורג. חלק מהרומנים שתפו פעולה מלאה עם הגרמנים והתחילו בהרג עוד לפני שהגרמנים נכנסו לרומניה. בסיום המלחמה ב-1945 עם קריסת האימפריה הנאצית אבי חזר ממחנה העבודה. הפעם הראשונה שאי פעם ראיתי אותו התרגשתי

תמונה 1

מיד אחרי המלחמה, התחיל גל הקומוניסטיות ברומניה אבי נלקח לכלא יחד עם עוד הרבה יהודים למטרת קבלת שוחד, המשפחה גייסה כסף ושחררה אותו. למחרת החליט מיד שלא נשארים ברומניה. מיד הלך להגיש בקשה לטופס עליה לארץ כאשר טופס העליה לארץ הגיע התחיל מסע חדש.

הרשו לכל נפש לקחת 40 קילוגרם לאוניה. היה איסור מוחלט לקחת תמונות. למרות התנגדות אבי אמי הבריחה בתוך כריות מספר תמונות. על האוניה לא יכולתי להישאר בתא שלנו בגלל שהייתה לי מחלת ים. עברנו גם את זה.

הגענו לארץ ישר למחנה עולים בחיפה שהיה מגודר בגדר טיל והיו אוהלים. זה הזכיר לי את החיים בזמן המלחמה. לא נשארנו במחנה הרבה זמן בזכות סבתי שהגיעה לארץ בשנת 1948 לבד וביקשה לגור עם משפחתה במגדיאל. שהגענו למגדיאל קיבלנו צריף עם חדר 1 מטבחון ושירותים ומקלחת משוטפים עם השכנים. היה לנו קצת שטח שעליו אבי בנה לול קטן לגידול עצמי. הייתה תקופה של צנע במדינה לא היה כסף.

ברומניה למדתי שנתיים כשהגעתי לארץ נכנסתי לכיתה אלף בגלל שלא דיברתי עברית בתום השנה הראשונה קלטתי את השפה והוקפצתי לכיתה ג. כיוון שלא יכולנו להישאר במקום המגורים המשפחה החליטה שאנחנו עוברים למושב. עברנו למושב עדנים בשרון. ועברתי ללמוד בכפר מלל. התחברתי לחברה והייתי בתנועת הנוער העובד. הדרכתי את הנוער במושב עדנים. בעדנים פגשתי את מי שעתיד היה להיות בן הזוג שלי לחיים במשך 53 שנה.

בתקופת נישואינו  נולדו לנו 2 בנות מקסימות. בשנת 1967 מלחמת ששת הימים פרצה ולפני זה לא היו לנו אמצעי הגנה, היה במושב מקלט אחד לא קרוב במיוחד לביתנו. ניתנו לנו הוראות לחפור בחצר תעלות ואת השמשות בבית הדבקנו בסלוטייפ למקרה של הפצצה. בעלי היה 3 שבועות מגויס הוא ישב בכרם שלום, מכיוון שמיצרי טירן נסגרו היה מחסור במזון לצה"ל לפני פרוץ המלחמה רכשנו מפעל שהיה מיועד לקופסאות בשר ושלא היה פעיל במשך הרבה זמן.

קיבלנו צו 8 מהצבא לייצר קופסאות בשר עבור צה"ל. היו תנאים לא תנאים היה קשה להפעיל את המפעל, לגייס אנשים אבל כשהמדינה קוראת לך ואתה עושה את המיטב ואומנם הצלחנו להפעיל את המפעל ולספק מזון לצבא כמובן שזה היה מעשה גדול ומשמח

במלחמת ששת הימים, בשלושת השבועות הראשונים, הצבא חיכה לקבל מידע אם יוצאים למלחמה או לא. משה דיין מונה לשר ביטחון והוא החליט לשחרר את החיילי המילואים כדי שהצד השני ירגע, לאחר מספר שעות שכולם הגיעו הביתה התחילו להקריא את הסיסמאות ברדיו התרגיל הזה נעשה והוא היה מאוד מוצלח כי הצלחנו להפתיע אותם כל הטייסות של מצרים חוסלו עוד כשהיו על הקרקע, החלק המרגש ביותר היה שכבשנו את הר הבית. העיתון מעריב שהכותרת הייתה הדבר הכי מרגש שצה"ל הגיע להר הבית. בן זוגי חזר הביתה אומנם עם מלריה אבל חזר, מינוס 14 ק"ג.

במשך השנים עד מלחמת יום כיפור, היו לנו חיים שלווים הייתה לנו חברה נהדרת. הילדים היו בכמעט אותם הגילאים. טיילנו המון בארץ כולל בשארם אשיך.

ובשנת 1973 עם פרוץ מלחמת יום כיפור. החיים השתנו שוב, היינו מאוד קרובים להפסיד את המדינה ולחזור חזרה למצב שהיינו בו לפני הכרזת המדינה. שילמנו מחיר מאוד כבד כולל בן הזוג שלי שנפצע והיה במצב קשה. הרופאים עשו מאמצים כבירים והרצון החזק שלו לחיים, למשפחה, לילדים בסופו של דבר מצבו הוטב, חודש לאחר השחרור מבית החולים הוא לא הסכים ללכת להבראה ולא הסכים לוותר על חזרה למילואים. הוא סרב להגיש טביעה נגד משרד הביטחון על אף מצבו ולמרות שניתנו לו עצות על ידי חבר טוב שהיה סגן אלוף בצבא במסגרת המילואים אם יפצע שנית הוא לא יוקר על ידי צה"ל כנכה.

תמונה 2
זכינו לחתן את הבת הבכורה שלנו וכעבור שנתיים נולד לנו נכד בכור ושמו ערן ורק כעבור 5 שנים נולדה הנכדה השנייה אחותו ירדן. כמובן שכנכד יחיד הוא זכה להמון פריבילגיות, להרבה תשומת לב ואהבה. בעקבותיו גם הנכדה. ערן למד באוניברסיטת תל אביב משפטים וירדן לומדת תואר ראשון בחינוך סוציולוגיה ואנתרופולוגיה ותואר שני ביעוץ ארגוני.

בשנת  1983 בעלי ואני חיינו בצרפת לצרכי עבודה ושנה נוספת בלונדון עד שחזרנו לארץ ב-1988 ביתנו הצעירה סיגל שירתה כחיילת והיו לה מגורים אצל אחותה הגדולה ברוריה. החזרה שלנו נבעה מסיבה רפואית אחותי היחידה חלתה בסרטן ולא רציתי להשאיר את הוריי לבד.

תמונה 3

בשנת 1997 בתי הצעירה סיגל אמא של טלצ'וק שאיתו אני עושה את העבודה התחתנה וכעבור שנתיים הביאה לעולם את עמיתי המדהימה שהיום היא חיילת המשרתת בנח"ל בתום לימודי התיכון עשתה שנת שירות מטעם תנועת הנוער האיחוד החקלאי אני סבתא גאה. כעבור 14 חודש נולד לנו ג'ינג'י, נכד נוסף מקסים ששמו בן, תלמיד כיתה י"ב בעמי אסף תלמיד הנדסת תוכנה ואחרון חביב לאחר 6 שנים נולד טלצ'וק בן הזקונים להורים ונכד מדהים לסבא וסבתא.

לצערי בשנת 2004 בעלי חלה במחלת הסרטן ובמחלת ריאות עם מצב בריאותו נלחמנו במשך 9 שנים. הוא היה איש אופטימי עם לב ענק מלא אהבה, למשפחה הנכדים היו הדבר היקר ביותר. בשנת 2013 לצערנו בעלי נפטר. והיום אני גרה ברעננה ומשתדלת לחיות בשביל המשפחה הקטנה שלי ומתנדבת למען חיילי צה"ל הבודדים במקום שנקרא הבית של בנג'י.

מפגשי הקשר הרב דורי הוסיפו לי המון ומקווה שגם לנכד שלי, יש לנו קבוצה שהצלחנו להתחבר בה ולהעביר לדור הצעיר, לנכדים שלנו על תולדות העם היהודי.

הזוית האישית

רוזיקה: התכנית לדעתי הייתה מצוינת התחברנו בקבוצה  עם הסבים ועם הנכדים נהניתי מאוד גם מכתיבת הסיפור וגם מן המפגשים כמובן שגם חגית הובילה את הקבוצה בצורה מאוד טובה אני יכולתי להמשיך ולהמשיך בפרויקט.

טל: אני מאוד נהינתי בפרויקט. למדתי המון על משפחתי ועל מורשתי וגם על היסטורית העם היהודי. חוץ מכתיבת הסיפור גם המפגשים היו מאוד מעניינים. נהנינו והתחברנו לא רק בזכות הסיפורים אחד של השני ז"א גם בעזרתם, אבל גם כל האווירה והמדריכה המדהימה חגית. אני מאוד נהניתי ואני ממליץ לכל אדם לחוות את החוויה הזו ולהשתתף בפרויקט.

מילון

שארם אשיך
שארם אשיך היא עיר מצרית בדרום חצי-האי סיני, לחוף מפרץ אילת. בימי השלטון הישראלי היה במקום יישוב ישראלי בשם אופירה.

ציטוטים

” "המשפחה זה הדבר החשוב מכל"“

הקשר הרב דורי