מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מחושך לאור גדול

סבתא חיה והנכד יונתן עם תמונת הורי חיה
סבתא רגינה עם בנותיה חיה ורחל. 1952
סיפור אהבה חוצה גבולות

סבתא חיה מספרת לנכדה יונתן בן ה-10 על הוריה, סבתא רגינה וסבא ידידיה קוריצקי.

סבא ידידיה קוריצקי

סבא ידידיה קוריצקי, בן רחל ורפאל, נולד בשנת 1921 בעיירה וידז שבליטא. עיירה קטנה, מוקפת אגמי מים מתוקים.

תמונה 1
סבתא רחל (אמא של סבא ידידיה) ואמה חיה (סבתא של סבא ידידיה) (1921)

את מרבית שעות אחר הצהרים הקיציים והחופשות בילה סבא יחד עם חבריו באגמים כשהוא רוכב על אופניו ושוחה במים. אכן הוא היה שחיין מעולה. העיירה הייתה כל כך קטנה שהייתה בה רק דרך בוצית צרה לאורכה ומשני צדיה בתים קטנים לרב בנויים מעץ. לימים כשסבתא רגינה, רצתה לסנוט בו על שגר בעיירה פצפונת, היא סיפרה שעגלה עם סוס שנכנסה לרחוב בצדה האחד של העיירה הייתה חייבת לעבור לכל אורך העיירה, להגיע לצידה השני על מנת שתוכל להיסוב לאחור. משם עברו לעיר ווילנה.

תמונה 2

לסבא ידידיה (בן 18 בפרוץ המלחמה) היו שתי אחיות וארבעה אחים. חיה (23), גיטל(16), משה (14), שלמה (10), יצחק (6), יעקב (4).

סבא למד בבית ספר יהודי בווילנה ובישיבה בברסלב. הוא היה פעיל בתנועת נוער ציונית "החלוץ הצעיר". כשפרצה מלחמת העולם השנייה סבא כבר היה בעיצומן של ההכנות לעליה לארץ ישראל. המלחמה שיבשה את כל התכניות וסבא גויס לצבא הרוסי.

סבא סיפר, שרב חבריו, צעירי העיירה, גויסו ביום אחד. הם עלו יחד לרכבת כשכל תושבי העיירה מלווים אותם. מאז לא ראה סבא את הוריו, אחיו ואחיותיו. (פרט לאח יצחק, שהיה אז בן שש, שרד את המלחמה והגיע למדינת ישראל). אפילו תמונה לא נשארה למזכרת. סבא זכר את עצמו, לאחר שלבש מדים, עומד מעל מזוודה קטנה בה ארז את כל חפציו האזרחיים, בידיו ארנק ובו הרבה תמונות שלקח למזכרת מהבית וחוכך בדעתו אם להניחו במזוודה ולשלחו הביתה או לשאת אותו בכיסו. במחשבתו סבר שאם יקרה לו משהו עדיף שהארנק יהיה בידי הוריו וכך השליכו למזוודה ונעל אותה. כל הקורות את המזוודה והארנק לא נודע.

שנות המלחמה היו קשות במיוחד. סבא היה פרש במחלקת סיור מודיעין. הוא רכב על סוס לפני הלוחמים הרוסים והביא ידיעות ואזהרות על תנועות ומעשים של הגרמנים.

באחת הפעולות נפצע. בתנאים, שהיו קיימים אז, הריפוי וההחלמה היו קשים ואיטיים. סבא נישלח לעבוד בבית חרושת לנשק. שם התקדם לדרגה של מנהל. בעזרת קשרים ותעודות מזויפות הצליח לברוח מהמפעל כשכל רצונו היה לדעת מה קרה לבני משפחתו ולנסות לעזור להם. סבא סיפר שסבל מאד מקור ומרעב וגם ממכות שקיבל בגלל היותו יהודי, הוא נדד בשלג וחיפש אוכל בפחי זבל. הוא סיפר שאכל קליפות תפוחי אדמה שמצא בפח. כל זה כדי לשרוד ולהגיע למשפחתו. חוסר הידיעה על מצבם גרמו לו סבל רב. במשך הזמן הגיעו הידיעות שכל בני המשפחה נרצחו על ידי הגרמנים והליטאים עוזריהם, בפונאר. פונאר היא שכונה ויער בעיר וילנה בה התגוררו.

זאת הייתה הנקודה החשוכה ביותר בחייו.

סבתא רגינה קוריצקי-לשצ'ובר

סבתא רגינה קוריצקי לבית לשצ'ובר, בת הניה ואריה, נולדה בשנת 1924 בעיר ז'שוב בפולין. עיר גדולה וחשובה בדרום מזרח פולין. לסבתא רגינה (בת 15 בפרוץ המלחמה), היו ארבע אחיות. אסקה (בת 16), פלה (10), חוה (8) וחנה (6). סבתא רגינה למדה בבית ספר פולני, את השכלתה ביהדות השלימה אחר הצהרים בבית ספר "בית יעקב" לבנות יהודיות. את שעות אחר הצהרים בילתה עם חברותיה בתנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר". סבתא רגינה, שהייתה פעילה מאד בתנועת הנוער, למדה שם ומסבתא הניה (אמא שלה), על ארץ ישראל ויחד רצו להגיע אליה. סבתא הניה סיפרה לבנותיה על החולות, הגמלים והגגות השטוחים שבארץ ישראל. על התמרים והתפוזים שגדלים בה ממש ברחוב ויחד חלמו לסלול כבישים בישראל ולהשתזף על הגגות השטוחים. סבתא הניה הייתה ממקימי "תנועת נשים ציוניות" בעיר לאנצוט, פולין, בה נולדה וגדלה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגרמנים פלשו לפולין. סבתא הניה הרגישה ש"משהו רע עומד להתרחש".

עם כניסת הגרמנים לז'שוב באחד בספטמבר 1939, לא נפתחו בתי הספר. מטוסים הפציצו את העיר והדרכים המובילות אליה. חנה, בת השש (אחות של סבתא רגינה) לא הלכה לכיתה א' שכל כך רצתה. מאז צחקנו, שחנה הייתה רק רשומה לבית ספר אבל מעולם לא למדה בצורה מסודרת. לאחר מספר ימים, שכרה סבתא הניה עגלה וסוס, ארזה במזוודה אחת בגדים ושמיכה ובמזוודה השנייה אוכל, צידה לדרך. סבתא ובנותיה נסעו לכיוון הגבול עם רוסיה במטרה לעבור לרוסיה, שם היה, באותו זמן, סבא אריה (אבי המשפחה).

הם הצליחו לעבור לרוסיה. במעבר הגבול נגנבה המזוודה עם האוכל. ומאז, במשך שש שנים נדדו בשלג ובחום, ברגל וברכבות, מסיביר (רוסיה) לטשקנט (אוזבקיסטאן), מרחק אלפי קילומטרים. בדרך, סבלו מחרפת רעב, ממחלות, מפחד מוות, מעוני, מעבודת פרך ומהתעללות. סבתא רגינה חטבה עצים ביער בקור של עד 40 מעלות צלסיוס מתחת לאפס. ללא נעליים לרגליה, רק סמרטוטים וללא ביגוד מתאים. כל זאת ללא אוכל, רק פרוסת לחם יבש  ותה חם.

אחות אחרת, אסקה שמה שהייתה תופרת, תפרה להם בגדים מווילונות ומכל בד שמצאו. סבתא הניה בישלה לכולם ודאגה לניקיון המבנה בו גרו עשרות אנשים. תמורת העבודות, קיבלו פת לחם, תה ולפעמים קצת קמח. אחות נוספת, פלה שמה, עבדה במפעל ליצור ירקות חמוצים ושימורי פירות. כשכר עבודה קיבלה מעט מחמצים או פירות. סבתא רגינה סיפרה, שלעיתים, ביקשו הבנות, את נפשן למות וסבתא הניה עודדה אותן ואמרה: "ילדים, אתם תיראו שנגיע לפלשתינה, ארץ השמש החמימה, שם נקטוף תפוזים ישר מהעצים ונאכל לחם כמה שנרצה".

מחושך לאור גדול

אחרי המלחמה נחתמו הסכמים בין המדינות שהשתתפו במלחמה. רוסיה הרשתה לפליטים לנסוע לפולין.

סבא ידידיה נסע ברכבת וידע שאין לו משפחה לפגוש. הוא ירד בתחנת הרכבת של העיר ורוצלב ולמזלו פגש על הרציף את משה בוגומולסקי (לימים ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות), שהיה מדריכו בתנועת הנוער בבית בוידז. משה היה עסוק בהפניית יהודים לקיבוצים שהתארגנו בפולין בהדרכת שליחים מישראל. סבא הצטרף לקיבוץ "דרור-המחנות העולים" ורוצלב. הם גרו בצריפים, קיבלו תמיכה מאירגונים אמריקאיים והכשירו עצמם לעלייה לישראל ולהקמת קיבוצים בישראל.

מדינת ישראל, עדיין לא קמה.

סבא הפך עד מהרה למזכיר הקיבוץ. חיים גרינגולד (לימים ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות) היה הגזבר. המזכיר היה אחראי לקשר עם ההנהגה, עם השליחים מישראל, במשימות ביטחון ובדאגה לחברים.  סבא ידידיה היה מזכיר הקבוצה בדרך לישראל. דרך הבריחה לצ'כיה, אוסטריה, לאיטליה ברגל דרך הרי האלפים המושלגים עד לרומא. ברומא באחד הכנסים נקבע שהקיבוץ יגיע להכשרה בקיבוץ יגור בישראל. בכנס זה הציע סבא את השם "לוחמי הגטאות" לקיבוץ שיעלה על הקרקע אחרי ההכשרה.

סבתא רגינה ובני משפחתה נסעו ברכבות משא, מרחק אלפי קילומטרים והגיעו לפולין. לא אפשרו להם לרדת בז'שוב והם המשיכו בנסיעה עד דרום-מערב פולין, לעיר חוז'נוב. סבתא רגינה נסעה לז'שוב לביקור, בעיקר כדי למצוא את חברותיה מלפני המלחמה. כשהגיעה, לא מצאה את חברותיה ואיש ממכריה. כשהגיעה לביתם ושאלה איפה מכריה, זרקו עליה אבנים וגירשו אותה בבושת פנים.

בחוז'נוב הצטרפו סבתא ואחיותיה לקיבוץ של תנועת "גורדוניה". הורים רבים שלחו את ילדיהם לקיבוץ שם הובטחה כלכלתם. סבתא רגינה נשלחה מטעם קיבוץ "גורדוניה" לקיבוץ "דרור-המחנות העולים" וורוצלב, כדי לבקש מהמזכיר העברה תקציבית ל "גורדוניה חוז'נוב". המזכיר החתיך שפתח לצעירה הג'ינג'ית את הדלת וגם סרב לתת לה כסף, היה סבא ידידיה, שהתאהב מיד בסבתא רגינה.

מרגע זה לא נפרדו דרכיהם

תמונה 3
סבתא רגינה וסבא ידידה אחרי מלחמת העולם השנייה (1947)

בסתיו 1947, יצא קיבוץ "דרור-המחנות העולים" וורוצלב, לדרכים. מוורוצלב דרך גבול פולין לצ'כיה. עם המעבר נתפסו והושמו בכלא. סבא שלח לסבתא פתקים על ניר שפירק מסיגריות. את הפתקים נתן לסוהרת שהעבירה אותם לסבתא. לאחר מספר ימים שוחררו והוחזרו לפולין. בניסיון השני, הצליחו לעבור את הגבול לצ'כיה בהצלחה.

מצ'כיה עברו לאוסטריה. הם הלכו ברגל, בלילה, בהרים ובשלג עד לגובה הברכיים. סבתא רגינה סיפרה, שהגיעו לפלג קטן והיו צריכים לדלג מעליו. מרב פחד, כל הבחורות דילגו לתוך המים. המשך הדרך היה בנעליים רטובות. מאוסטריה במשאיות לאיטליה. הגיעו לרומא והתאכסנו בטירה עתיקה, קסטל- גאנדולפו. שם שהו עד שנמצא מקום באנייה שעגנה בנמל בנאפולי. שם האנייה "רוסיה". אמרו שזאת הייתה האנייה הפרטית של היטלר שנפלה שלל בידי בנות הברית.

במהלך השהייה בוילה קיבלו דרכונים מזויפים. נקבעה להם זהות של תושבי תל-אביב שחוזרים לישראל -פלשתינה, אחרי טיול. כל אחד היה צריך ללמוד את שמו החדש ופרטיו. לחיפה הגיעו בפסח, ביום שחרור חיפה מהמנדט הבריטי ולא נזקקו לדרכונים המזויפים. (24.4.1948). ההכרזה על העצמאות של המדינה מהמנדט הבריטי הייתה בתאריך 14.5.1948.

מחיפה נלקחו לקיבוץ יגור לתקופת התאקלמות ולהכשרה לפני עליתם לקרקע בגליל המערבי, בקיבוץ לוחמי הגטאות. סבא עבד בפלחה, חרש במחרשה וקצר בקומביין. סבתא עבדה בבית הילדים ובגן הירק.

רחל, בתם הבכורה, נולדה בקיבוץ יגור. לאחר כשנה התאחדו עם בני המשפחה ששרדו את השואה בעיר עכו. שם נולדה ביתם הצעירה, חיה.

תמונה 4
משפחת ידידיה ורגינה קוריצקי, שבעים שנה מיום עליתם ארצה 1948-2018

שיר שכתבו בנות המשפחה בנות 9-15 בטאשקנט, בזמן המלחמה:

טאשקנט, צ'ימקנט, מנקנט

הובן געדארפט וערן פארברענט

איידע אינץ הובן זאי דארקענט

תרגום חפשי:

טאשקנט, צ'ימקנט, מנקנט (שמות ערים בקזחסטאן, אוזבקיסטאן)

הלוואי עליתן בלהבות

לפני שאתכן זכינו לראות

הזוית האישית

סבתא חיה הראל מספרת לנכדה יונתן בן ה-10 על הוריה: סבתא רגינה וסבא ידידיה קוריצקי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר רוממה – ניגונים, בחיפה.

מילון

תנועת הנוער "גורדוניה"
תנועת נוער ציונית , הוקמה ב 1925 והיו לה סניפים בפולין. חבריה עלו לארץ.

ציטוטים

”ילדים, אתם תראו שנגיע לארץ פלשתינה לארץ השמש“

הקשר הרב דורי