מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מחורבן לבנין

סבתא חמדה עם נכדתה דבורה לאה
דבורה לאה ואמה מאזינות
הוריי רצו לקחת חלק בבנין מדינה לעם היהודי, במיוחד לאחר השואה.

נולדתי בבואנוס איירס בירת ארגנטינה בשנת 1944, הוריי דבורה ויוסף רובין נולדו וגדלו בעיירה בעלז שבגליציה – פולין והגיעו לארגנטינה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה באירופה.

אמי דבורה, הספיקה לצאת ממש ערב המלחמה מפולין בזכות סרטיפיקט ששלח לה אחיה אז'ה (יצחק) שגר באורוגואי. לשם הגיע מספר שנים לפני פרוץ המלחמה עם משפחתו ועם אחיו משה. אימי שהייתה בגיל שמונה עשרה יצאה לבד מבעלז לאורגוואי. היא הפליגה באוניה דרך גרמניה ואיטליה. כשהגיעה לאורגוואי היא התגוררה אצל אחיה,ושם היא  פגשה את אבי, שכל משפחתו היגרה  מספר שנים לפני המלחמה לאורוגואי.
שם הורי נישאו ואחר-כך עברו להתגורר בארגנטינה, ומשם כעבור עשר שנים, עלו לארץ.
השפה המדוברת בבית הייתה יידיש.  הוריי דיברו גם ספרדית ופולנית.
השם שניתן לי כשנולדתי היה חולדה. אולם בארץ שונה שמי, מכיוון, כשהגענו לארץ בהיותי בת חמש,  פגשתי בשורת ילדים שצעקו ברחוב, חולדה! חולדה!  הם התכוונו לעכברוש שראו בדרך. חזרתי הביתה ובכיתי, אבי שאל: "אותי באיזה שם  את בוחרת חמדה או חדוה"בחרתי בשם חמדה.
אצל הורי האוכל היה פולני: גפילטע פיש, מרק עוף עם קניידלך , צימס, עוגות שמרים ועוגות גבינה, + מאכלים שאמי למדה בארץ כמו סלטים, חומוס, פיתות ועוד.
עלינו לארץ  באוניה ישנה בכ"ה אדר תש"י (1950)  על הסיפון האוניה היו פתחים שהיו  פתוחים לים, אני התכופפתי מעל אחד הפתחים, וברגע האחרון אחד הנוסעים תפס  בי והציל אותי.
הוריי רצו לקחת חלק בבנין מדינה לעם היהודי, במיוחד לאחר השואה, לאחר שגם חלק מבני משפחתם וידידים ומכרים נהרגו יחד עם כל ששת המליונים,  הם ראו בהקמת המדינה נס גדול והזדמנות הסטורית. ולכן הם החליטו לעלות לארץ. המקום הראשון שהגענו היה נמל חיפה, לאחר שנת טלטולים עברנו לגור בשיכון בן שני חדרים אצל דודי ודודתי בהרצליה, כל משפחה בחדר, עד שקבלנו גם כן שיכון בן שני חדרים.
אישיות מיוחדת שהכרתי היתה המשוררת זלדה, בת-דודתו של הרבי. וב"ה היה לי קשר ממושך איתה.
קודם כל, ילדי ומשפחותיהם הנכדים והנכדות היקרים גורמים לי שמחה ונחת, ואני שמחה על כל הישג של יהודים בארצנו , אם זה בבנין, בחקלאות, בהייטק, בהקמת מוסדות חינוך לסוגיהם ובכל הישג בגשמיות וברוחניות, ומתפללת לקב"ה שישמור על עמו בנחלתו השלימה עד קץ הימים, ושגם בני משפחתי המורחבת בתוך כלל ישראל בארץ ובעולם יזכו לרוב טובה וברכה בעולם נאור ושלוו מואר בהשגחת ה', וכואבת על כל חייל או יהודי שנפגע במלחמת הקיום, שנמשכת עדיין מולנו כל הימים.
כפי שסיפרתי, אימי  הותירה בבעלז משפחה ענפה כאשר היא נסעה לאורגוואי. אך, לדאבון הלב רבים מהם ניספו. ספורים רבים וקשים שמעתי בעבר  מהוריי, מדודיי וכיום מבנות הדודים. הסיפורים הם בעיקר על העיירה בעלז ועל בני  משפחתנו, אשר חלקם נהרגו במיתות משונות.
אחד הסיפורים הוא על דודי אח אמי, חיים נחמן ואשתו דבורה ובנם שמוליק,  כאשר הרשעים אספו את יהודי בעלז  הם ציוו על כולם  לחפור בורות ולאחר מכן להתפשט ולהכנס לבורות שחפרו ,שם הם היו אמורים להיירות ולמות. דודי, חיים נחמן פנה לכולם  ואמר, שימו לב, כאשר אני אוריד את החגורה ואצעק על כולכם לרוץ ולברוח אל היער הסמוך.ומי שיצליח להינצל יינצל. ואמנם רבים הצליחו להמלט אל  היער. דודי  אחז בידי אשתו ובנו והם הצליחו להימלט למעמקי היער, שם הם חברו לפרטיזנים פולנים ושהו במחיצתם תקופה מסויימת. אחד מתפקידיו היה לדאוג להשיג את האוכל עבור כולם.,
יום אחד כשהוא חזר טפלו  עליו שהוא מועל בכספים ותלו אותו ואת בנו  ואת אשתו הרגו. כשחפשו בכיסיו לא מצאו דבר.  בת דודתי קראה לבנה הבכור בשם חן, ראשי תיבות של חיים נחמן.
ספור נוסף ששמעתי מאימי, הוא על אחותה, דודה חנה ועל בעלה שולם עם ביתם הקטנה לייקל'ה ובנם הנער גרשום,על דודי אברום וסבי נפתלי, שברחו יחד מבעלז לכוון הגבול האוקראיני מיד עם פלישת הגרמנים לפולין.
לאחר טלטולים ונדודים רבים הם הגיעו לכפר לא רחוק מזלוטשוב. דודי הבין שגם בעיר זו מבצעים אקציה. והוא נמלט לבית-הקברות היהודי, שם התחבא עד הלילה, בלילה דודי  חזר לכפר בו שהו כולם וביקש מאחד האכרים הגויים להחביאם.  בתחילה הם התחבאו  במחסן ששימש גם רפת ולול.
עד שנודע להם שהגרמנים הגיעו לכפרים הסמוכים  וביצעו אקציות והרג אכזרי בכל יהודי שמצאו, הם עזבו את מקום מחבואם. וחפרו יחד עם האיכר הגוי ובנו  שני בורות  של מטר וחצי על מטר וחצי. ושם הם שהו עשרים חודשים, עד שהצבא הרוסי הגיע ושיחרר אותם.  שם בבור נפטר סבי שהיה זקן, חלש וחולה. דודיי אברום ושולם יחד עם הגוי קברו אותו בקצה היער כהוא  עטוף בטליתו. דודי אברום הסיר  את העטרה מהטלית ושמר עליה כל השנים.
יש לציין, אומנם תמורת כסף,  שהגוי וגם תושבי  הכפר לא הלשינו ולא הסגירו אותם לגרמנים. בכל אותה תקופה שהם התחבאו אצל האיכר הוא סיפק להם מרק ולחם. כאשר החיילים הרוסיים ומפקדם הגיעו להודיע על תבוסת הגרמנים, סיפר להם האיכר על המשפחה היהודית שהוא מסתיר , ושהם עדיין מפחדים לצאת ממקום המסתור. פנה המפקד לעבר הבור ואמר ביידיש "איך בין האיד", אני יהודי ואז הם השתכנעו ויצאו. כשהם יצאו מהבורות הם היו עירומים, כי בגדיהם התפוררו בבונקר, האיכר נתן להם שמיכות, שמהן דודתי תפרה בגדים לכולם.
בת-דודתי לייקלה היתה בגיל חמש כשנכנסה לבור יחד עם בני משפחתה .היות והבור היה צר וקטן היא בילתה את כל  עשרים החודשים  ישובה על ברכי הדוד, שהיה מספר לה סיפורים, כדי להעביר לה את הזמן.
הם שהו בבור ללא אפשרות להתרחץ  או להחליף בגדים או לצאת, מפחד שמא מי מאנשי הכפר יראה אותם וילשין עליהם לגרמנים, דבר שהיווה גזר דין מוות עבור כל יהודי שנלכד על ידם.
בת- דודתי, שהייתה עכשו כבת שבע, כל גופה היה מלא בפצעים ושערותיה נשרו בשל תנאי חוסר הנקיון בבור ומחמת האוכל הלא מתאים. אחיה, לקח פיילה (קערה גדולה) שבה רחצו את הסוסים וסבון שהאיכר הזקן נתן לו, ובעזרת מברשת שבה נהגו לקרצף את הסוסים, קרצף את גופה, היא ספרה לי שהיא זוכרת איך צרחה מכאב. לאחר זמן , הבריאה, וגם שערה צמח כמקודם ושבה להיות ילדה יפה ובריאה.
לאחר מספר שנים נוספות של נדודים בתנאים קשים באירופה הם עלו לארץ בשנת 1949. דוד שולם התעקש לעלות רק לארץ ישראל ולא להחליף גלות בגלות אחרת.

תשע"ו

מילון

עטרה
קישוט לטלית העטרה לטלית אינה לצורך הלכתי אלא הינה באה משום הידור הטלית להענקת נוי ויופי במצות הציצית בבחינת "זה א-לי ואנוהו".

קניידאלאך
מאכל יהודי אשכנזי מסורתי העשוי כמעין קציצה עגולה. הקינדאלאך עשויים מקמח, ביצים, שמן ומים המתבשלים לרוב בתוך המרק.

ציטוטים

”ילדי ומשפחותיהם היקרים גורמים לי שמחה ונחת, ואני שמחה על כל הישג של יהודים בארצנו.“

הקשר הרב דורי