מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מחוסט לבני ברק

אני ונכדי החמוד צור בזמן הפרויקט.
אני בת 14 בכיתה ח'.
סיפור העלייה שלי מאוקראינה לישראל

שמי לאה אדלר לבית גרינברגר. נולדתי בשנת 1952 בעיירה חוסט שנמצאת במחוז הקרפטים באוקראינה. בעיירה שלנו חיו כמה מאות משפחות יהודיות לצד אוקראינים והונגרים. רוב המשפחות היהודיות שמרו על אורך חיים יהודי, עד כמה שזה התאפשר תחת שליטת המשטר הקומוניסטי.

אני בשנת 1974

תמונה 1

 

למדתי בבית הספר העירוני ואחרי בחינות הבגרות רציתי להמשיך ללמוד באוניברסיטה. ההורים שלי התנגדו בטענה שאם אתקבל ללימודים באוניברסיטה לא אוכל לעלות לארץ. הוריי, ובמיוחד אבי, חלמו במשך שנים לעלות ארצה ולהתאחד עם שאר המשפחה שגרה בישראל. במשך כמה שנים היינו מסורבי עלייה. אחת הסיבות הייתה שלאבי היה תפקיד ניהולי במפעל לאפיית לחם. כמו כן, הוא היה בוגר טכניקום – מוסד כמו האוניברסיטה, והופעל עליו לחץ שיתפקד למפלגה הקומוניסטית, אבל הוא סירב בטענה שאשתו מתנגדת לכך. הוא ידע שאם יהיה חבר במפלגה לא יתנו לו לעלות ארצה. אני הייתי חברה בתנועת נוער "קומסומול" שזאת תנועה של צעירים קומוניסטיים.

בינואר בשנת 1970, אחרי כמה סירובים, קיבלנו היתר יציאה מאוקראינה והיינו צריכים לעזוב את המדינה תוך חודש וחצי. אותי זימנו להנהגה של הקומסומול וניסו לשכנע אותי לא לעזוב את אוקראינה. טענו שאני כבר בוגרת בת 17 וחצי, הבטיחו לי שיעזרו לי להסתדר בכוחות עצמי להתקבל לאוניברסיטה וכמו כן עם הדיור. אחרי שסירבתי ואמרתי שלא אשאר לבד בלי הוריי ואחותי, קיבלתי נזיפה חמורה וקראו לי "בוגדת". לאבי גם עשו בעיות בעבודה ולא הסכימו לערוך לו מסיבת פרידה בטענה שאם יחזור – אז יעשו לו מסיבה. אחרי כל התלאות והסירובים יצאנו לדרך.

בתחילת מרץ בשנת 1970 עזבנו את הבית וברכבת לילה הגענו לתחנה הראשונה שלנו – בודפשט. אחרי יום נסענו ברכבת לווינה, שם נשארנו כמה ימים. משם טסנו לישראל. הגענו ארצה בתאריך 16 למרץ 1970 והיום הזה זכור לי כאילו היה אתמול: כל המשפחה המורחבת חיכתה לנו בשדה התעופה עם זרי פרחים וחיוכים. אחרי ששהינו בביתה של דודתי ברמת גן כמה שבועות, קיבלנו דירה משלנו בבני ברק.

ההתאקלמות שלנו לא הייתה קלה, אבל צלחנו אותה די מהר. למדנו את השפה באולפן לעברית, הוריי התחילו לעבוד לפרנסתנו, אחותי נסעה לפנימייה ואנוכי למדתי באוניברסיטה היסטוריה ומדעי המדינה. נוסף ללימודים שהיו די קשים עקב השפה, היו לנו באוניברסיטה חיי חברה פעילים.

אחרי כמה שנים התחתנתי עם מאיר ועברנו לגור ברעננה. נולדו לנו שלוש בנות. צור, נכדי אשר משתתף איתי בפרויקט, הוא בנה הבכור של בתנו אושרת והנכד הבכור שלנו.

הזוית האישית

סבתא לאה: בחרתי לספר את סיפור עלייתי לארץ בגלל שהעלייה שינתה את חיי. לו נשארתי באוקראינה, החיים שלי היו מתנהלים בצורה אחרת ולא בטוח שהייתי מסוגלת להמשיך ולשמור על אורח חיים יהודי כמו שעשו הוריי. נוסף על כך, הייתה זאת בקשתו והמלצתו של צור נכדי המתוק, הוא רצה לשמוע את סיפור העלייה שלי. מקווה שנהנה וגם למד משהו מהסיפור.

הנכד צור: נהניתי מאוד ללמוד את סיפורה של סבתי, והוא העצים את ידיעותיי. שמחתי לעבוד סבתא ללמוד ממנה דברים, ולבלות איתה זמן איכות.

מילון

קומסומול
הקומסומול היה מסגרת הנוער של המפלגה הקומוניסטית ונועד לצעירים מגיל 14 ועד 28. כגוף פוליטי הייתה לקומסומול השפעה מועטה על המפלגה הקומוניסטית והמשטר בברית המועצות, אך הוא מילא חלק חשוב ביותר בלימוד ערכי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות לנוער וכמסגרת ראשונית לשילובם בחיים הפוליטיים. עם זאת, היה הארגון מקור של כוח עבודה ומאגר פעילים נייד. חברי קומסומול פעילים במיוחד זכו להעדפה וקידום בשורות המפלגה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”ההתאקלמות שלנו לא הייתה קלה, אבל צלחנו אותה די מהר“

הקשר הרב דורי