מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים בלוי. נולדתי בירושלים בשנת 1944 (תש"ד) להוריי, הינדא ושלמה זלמן גוטמן. בהיותי בת 9 היגרנו לארה"ב וגרנו בניו יורק, בשכונת איסטרן- פארקווי, מול בית מדרשו של הרבי מליובאוויטש, הרבי מחב"ד. כבת למשפחת חסידי גור למדתי בבית הספר "בית יעקב", בית-ספר חרדי גדול, שבו למדו גם כל הבנות החב"דיות, משום שעדיין לא היה בית ספר חב"די באזור. אחת מהן, מרים סברדלוב כיום, הזמינה אותי לפעילויות של בנות חב"ד, ואכן נעניתי להזמנתה ומאוד נהניתי. כך, החל מגיל 14, התקרבתי בהדרגה לעולם החב"די, עד שנעשיתי חב"דניקית בצורה מוצהרת – היחידה ממשפחתי. הייתי מגיעה להתוועדויות של הרבי ואף זכיתי  להיכנס ליחידות.

בילדותי

כשהגעתי לפרקי, הציעו לי 3 בחורים. הנוהג המקובל הוא לברר ככל האפשר על המועמד והמועמדת, ולאחר מכן הבחור והבחורה נפגשים על מנת לבדוק התאמה, ועל פי הפגישות מחליטים האם להתחתן. אני, בניגוד לכך, פשוט כתבתי מכתב לרבי, ובו מניתי את שמות שלושת הבחורים שהוצעו ושאלתי מה עלי לעשות. משום מה כתבתי רק את שמות המשפחה שלהם, אך אין נסתר מהרבי… הרבי הקיף את השם 'בלוי', כתב מעליו את שמו הפרטי –'יוסף' והוסיף: "כדאי להתעניין"… נפגשנו והחלטנו, כמובן, להינשא זה לזו.

דיווחנו על כך לרבי, אך בעוד שאני קיבלתי תוך זמן קצר את תשובת הרבי – "שיהיה בשעה טובה ומוצלחת", יוסף לא נענה. הוא פנה למזכירות של הרבי לברר את פשר העניין. תשובתו של הרבי הייתה שלא קיבל מענה משום שאמו עדיין לא ראתה אותי… כאן נוצרה בעיה, משום שהוריו גרו בארץ ישראל ולא יכלו להגיע. הרבי הציע שאגיע לפגישת היכרות עם אחת הנשים המבוגרות בשכונה, והיא תחליף את מקומה של אם הבחור בהתרשמות מדמותי ובאישור התאמתי. כך, אכן, עשיתי וקיבלתי את האישור. הודענו לרבי, והרבי בירך אותנו והורה לנו לגור בארץ ישראל בעיר לוד.

באותה תקופה הרבי דיבר על גלי עלייה מברית המועצות בעתיד הקרוב, על אף שהדבר היה נראה חסר סיכוי בשל מסך הברזל שאפף אותה. הוא הורה להקים בלוד שכונה חדשה בעלת צביון חב"די, שתקלוט את העולים החדשים, שברובם היו בעלי זיקה חזקה למסורת היהודית. בשכונה זו היינו אמורים להתגורר.

התחתנו בארה"ב בשנת תשכ"ד. למרבה הצער, אמו של חתני – בעלי הייתה חולה והרופאים אסרו עליה לטוס. כשחתני דיווח לרבי על כך, הרבי, ברגישותו הגבוהה לצער הזולת, אמר שמכיוון שכך, כדאי שגם אביו לא יגיע, כדי לא להשאיר את האם לבד במחלתה ובצערה הגדול.

חבלי קליטה בארץ ישראל

הגענו לגור בארץ הקודש. גרנו בתחילה בכפר חב"ד, משום שהשכונה החב"דית בלוד עדיין לא נבנתה. המעבר לארץ היה כרוך במשבר גדול עבורי. אף שהייתי ילידת הארץ, הייתי רגילה לסגנון החיים האמריקאי בו גדלתי מרבית שנותיי. הגעתי לארץ עם שמלות המשי ועם מעילי הפרווה שלי, ולא הבנתי לאן אני מגיעה. עדיין זכור לי הניסיון הראשון שלי לקנות דג לארוחת הערב. זו הייתה ארוחה שאליה הזמנתי את הורי בעלי. היה חשוב לי, כמובן, לעשות רושם טוב ולהכין ארוחה מושקעת. היה לי מתכון מוצלח של דג מעוצב יפה בשילוב פרוסות בטטה. אולם היה זה יום ראשון, וכשביקשתי בחנות לקנות דג, הסתכל עלי המוכר בתדהמה – דגים יש רק ביום חמישי… בטטות כלל לא היו ברשימת המוצרים הנמכרים בחנויות, עגבניות בחורף היו בבחינת "בל ייראה ובל ימצא" וכך גם מוצרים רבים נוספים. כדי להתקלח במים חמים היה צורך להדליק את הדוד 6 שעות מראש, ומי ששכח נאלץ להתקלח במים קרים. והיו כמובן חוויות מפוקפקות נוספות כגון אלה בהזדמנויות שונות.

אולם החיים בכפר חב"ד עדיין נחשבו נוחים יחסית לתנאים שהיו כאשר עברנו ללוד. הגענו בין הראשונים לשכונה שהייתה בחיתוליה והיינו חלק מתהליך ההתפתחות ההדרגתית של הקהילה, יחד עם העולים החדשים מגיאורגיה (גרוזיה), שאכן הגיעו ונקלטו בהצלחה.

השתקעות בקריית מלאכי

לאחר זמן קצר דובר על הגעתן של קבוצות עולים נוספות, בעלות רקע דומה, והיה ברור שלא יהיה מספיק מקום בלוד או בריכוזים חב"דיים אחרים. כך נולדה תכנית הקמתה של שכונה נוספת שייעודה הוא קליטת עליה. הפעם מקומה נקבע בקריית מלאכי, ונדרשו שוב מתנדבים חלוצים שיתיישבו בשכונה וייפתחו אותה. כך מצאנו את עצמנו לאחר מספר שנים מגיעים לקריית מלאכי – שוב לשכונה בתהליכי הקמה על כל המשתמע מכך…

מבחינת מקצוע, לפחות, הייתי מסודרת. עבדתי כמורה לאנגלית. אמנם הוכשרתי להוראה כללית ולא להוראת האנגלית, אך עקב המחסור הגדול במורים לאנגלית הספיקה שליטתי בשפה לאחר המגורים בארה"ב, והתקבלתי לעבודה. בהמשך אף קיבלתי את אישורו של המפקח. השקעתי מאמצים רבים להתמקצע ולהתקדם, כדי שאוכל לתרום לתלמידיי יותר. הייתי צופה במורות אחרות לאנגלית כדי להיחשף לרעיונות ולשיטות יעילות. לכיתות הנמוכות הכנתי הרבה הפעלות חווייתיות באנגלית – משחקים, התעמלות, ריקודים.

לאחר יותר מעשור של עבודה והשקעה בהוראה בבית הספר במקביל לטיפוח ביתי ומשפחתי, חשתי שהקושי לשלב בין שני התחומים הולך וגובר. היו לי כבר 11 ילדים, וחשבתי שעליי להיות אימא במשרה מלאה, ללא עבודה נוספת. כמו במקרים  קודמים של התלבטויות רציניות, שלחתי לרבי מכתב ובו תיארתי את המצב הנתון ואת שאלתי. למעשה, הייתי בטוחה שהרבי ימליץ לי לנטוש את העבודה ולהתרכז בגידול ילדיי ובשאר מטלות הבית. להפתעתי, הרבי השיב לי שאל לי להפסיק לעבוד מחוץ לבית, אלא רק  לצמצם את מספר שעות המשרה או לשנות את מתכונתה. ואכן, בהמשך עברתי לעבוד במשרד הקליטה ואחר כך בתחום המעונות לפעוטות. כיום אני משמשת כמפקחת על רשת "מעונות חיה" של חב"ד.

אני מודה לקדוש ברוך הוא על שהביאני עד הלום ומאחלת לכולם לזכות לראות תמיד את הטוב בחייהם!

הזוית האישית

מרים בלוי: מתכון לחיים מאושרים – במבט לאחור ישנם מספר גורמים שסייעו לי לצלוח את ההתמודדויות המורכבות שניצבו בפניי לאורך חיי. אמנה כאן שניים מהם.

ראשית, חשוב לי להדגיש את ערכה של החריצות וההשקעה. כשאני מתבוננת במשפחתי הברוכה, המסתעפת כיום גם לנכדים ולנינים, וכשאני משחזרת את עבודתי במשרות השונות בהן עסקתי במהלך חיי, אני נזכרת בעמל כפיים, בהשקעה ובמאמצים רבים שהוכיחו את עצמם בסייעתא דשמיא. כך גם חינכתי את ילדיי מגיל צעיר. בנותיי בילדותן היו מרוויחות דמי כיס משטיפת מדרגות הבניין. זכורני שפעם עבר שכן, שזה עתה הגיע לגור בבניין, וראה את ביתי שוטפת את המדרגות. בדיוק אז יצאתי ושמעתי אותו ממלמל, שלא ידע שהמצב של משפחת בלוי כל כך קשה… מיד אמרתי: "לא, המצב של משפחת בלוי כלל אינו קשה, אך ילדיי צריכים ללמוד שהכסף לא גדל על העצים!" כיום, כאשר בנותיי נשואות ומגדלות את ילדיהן שלהן, הן מודות לי על המתנות שהענקתי להן – הנכונות להשקיע והיכולת להעריך את הכסף בצורה נכונה ולהתנהל בצורה יעילה ובריאה מבחינה כלכלית.

גורם משמעותי נוסף היה התובנה שיש להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהודות על מה שיש – במקום לחפש מה אין לי ולהתלונן. אני חושבת שאחד הערכים החשובים שיש להחדיר בילדים הוא הכרת הטוב – בראש ובראשונה לקדוש ברוך הוא, וכמובן, גם להורינו. שום דבר אינו מובן מאליו, ויש להעריך את השפע שיש לנו. אני מודה לקדוש ברוך הוא על שהביאני עד הלום ומאחלת לכולם לזכות לראות תמיד את הטוב בחייהם!