מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1939 בבאר יעקב. בבאר יעקב הייתה מושבה קטנה, תושביה פרדסנים. המושבה הייתה מוקפת בכפרים ערביים והיחסים בין תושבי המקום לערבים היו טובים מאוד. התושבים הערבים היו מגיעים כול בוקר עם עגלות רתומות לחמורים מלאות מכול טוב, בירקות ובפירות, ותושבי המושבה קנו מהם.

עם פרוץ מלחמת השחרור המצב השתנה. הרוכלים הערבים לא הגיעו למושבה, האווירה הייתה מאוד מתוחה וחשנו שהולך לקרות משהוא לא טוב. ערב אחד הודיעו לנו לא לצאת מהבתים ולהתכונן לעזוב את המושבה. חיילים של ההגנה הגיעו עם משאיות, העלו את הנשים והילדים על המשאיות והובילו אותנו לראשון לציון, למושבה הסמוכה. האבות נשארות במושבה וגויסו למלחמה. אותנו הילדים והאימהות שיכנו בחצרות המושבה ראשון לציון, במחסנים של בעלי הבתים ובמרתפים. למחרת בבוקר התעוררנו למציאות של מלחמה. היו הזעקות ורצנו לשוחות שחפרו על מנת להסתתר מההפגזות של המטוסים המצריים. לבית הספר הלכנו אחר הצהריים כי לא היו כיתות פנויות עבורנו בבקרים. אני הייתי אז בכיתה ג' וכך חיינו שנה שלמה.

בתום מהמלחמה חזרנו אל הבתים שלנו במושבה. אני לא אשכח את השמחה והחגיגות שהיו במושבה באותו הערב. אבל האווירה במושבה השתנתה, הכפרים הערביים מסביב היו נטושים, הרגשתי כול כך שחסר לי משהו. רציתי שהרוכלים הערביים יבואו עם תוצרתם, שהכובסת תחזור עם הילדים שלה ושהכול יחזור לקדמותו.