מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מורשת משפחת בראף

סבתא שוש וסבא צבי בראף עם דניאל בבית התפוצות :-)
צבי בן 18, מתעודת הזהות שלו בצ'כוסלובקיה
הסיפור של סבתא שוש וסבא צבי בראף

זיכרונות ילדות

סבא צבי: חופשת קיץ אצל סבתי בכפר

צבי בראף הוא סבי מצד אבי גיל. צבי נולד בתאריך 16.6.1929 בעיר קושיצה שבדרום מזרח סלובקיה (באותה תקופה המדינה נקראה צ'כוסלובקיה). הסבים של צבי מצד אמו הלנה (אפרים פרדיננד ותרזה דויטלבאום) התגוררו באחוזה בטופולצ'אני בסלובקיה.

סבי צבי מספר: סבתי התגוררה רחוק ממקום מגורינו. בכדי להגיע אליה נסענו ברכבת יום שלם. סבתי גרה בכפר קטן והם עסקו בחקלאות. גידלו תבואה, חיטה, שעורה וסלק לסוכר. כמו כן היו להם פרות ומחלבה. מסביב לביתם הייתה גינה גדולה מאוד של משמשים, דובדבנים, אגסים, תפוחי עץ. בנוסף היה להם לול עם תרנגולות ואווזים.

כשהייתי ילד קטן סבא שלי עוד היה בחיים ובכל בוקר היינו יוצאים יחדיו לבדוק איך הפועלים מעבדים את האדמות. סבתא הייתה מכינה לנו חבילה של אוכל לכל אחד מאתנו. היינו נוסעים בכרכרה עם עגלון שבידיו היו המושכות של הסוסים ששימשו לכוון את הסוסים. בתקופה של הקציר הפעילו בשדה מכונת קיטור עם משרוקית ששימשה לסימון תחילת וסוף עבודה. האיש שהפעיל את הקיטור הפעיל את המשרוקית בשלוש שריקות לכבודי וזה שעשע אותי מאוד. כשגדלתי התחלתי להיות פעיל בחלק מהעבודה שבו נסענו עם עגלת דברי החלב העירה ועסקתי בחלוקת תוצרת החלב לבתים. לפעמים העגלון של עגלת החלב נתן לי להחזיק את המושכות וזה גרם לי לתענוג ושמחה גדולה והרגשתי כמפקד העגלה .את התבואה אחסנו בממגורה בכמה קומות ובכל קומה היו ערמות גדולות של תבואה והיינו משחקים במחבואים ונקברים בתוך התבואה. היה קשה למצוא אותנו כי השארנו רק פתח קטן שנוכל לנשום.

סבתי שוש: רכבתי לגן על חמור

סבתי שושנה בראף היא אמא של אבי גיל. סבתי נולדה בארץ בתאריך 28.5.1935 בתקופת שלטון המנדט הבריטי בארץ. שמה הוא שם של פרח ושם החיבה שלה הוא שוש. סבתי שוש מספרת: הוריי (בילהה ואברהם מנדלר) היו ציונים ועלו לארץ ישראל מהונגריה מיד לאחר נישואיהם בעלייה בלתי לגאלית ובלי אשרת כניסה (סרטיפיקטים) מהבריטים ששלטו בארץ, בזמן המנדט הבריטי. הם הגיעו עם מזוודה אחת. שם המשפחה מנדלר פירושו שקד והוא לא שונה לשם עברי כיוון שאבי רצה שתהיה לשם זה המשכיות.

סבתי מספרת: ילדותי הייתה בצל המאורעות תרצ"ו תרצ"ט בין היהודים לערבים בשנת 1936-1939.(בתקופה זו התרחשו פעולות טרור של כנופיות ערבים נגד הבריטים והיהודים בארץ, תקפו יישובים, הציתו שדות, רצחו ופצעו מאות יהודים).

קליטתם של הוריי בארץ ישראל לא הייתה קלה, הם נדדו במספר מקומות בארץ (תל מונד, בני ברק, גבעת שמואל, עכו, שכונת בורוכוב) לצורך מציאת עבודה  ומקורות פרנסה והיו עסוקים מאוד בקיום היום יומי. לכן, עברתי הרבה בתי ספר במהלך ילדותי.

אני זוכרת את עצמי בערך בגיל ארבע כאשר הגענו לתל מונד (לא המושבה אלא ליד המשטרה) . מסביבנו היו פרדסים המפרידים בין ביתנו והמושב ואני הייתי אמורה ללכת לגן הילדים אולם תדירות האוטובוסים שאפה לאפס. לכן, הדרך בה הגעתי לגן הילדים הייתה ברכיבה על חמור בין הפרדסים .כאשר הגעתי לגן הגננת הייתה קושרת את החמור לעמוד וכך הגעתי בכל יום לגן וחזרתי הביתה רכובה על החמור".

%d7%a9%d7%95%d7%a9-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%97%d7%9e%d7%95%d7%a8-%d7%97%d7%93%d7%a9

סבתי שוש בראף רוכבת על חמור בדרך לגן

עקב המאורעות בין היהודים לערבים הייתה מתיחות רבה. אני זוכרת את אבי (אברהם מנדלר) שהתגייס והיה לגפיר והיה לו כובע כמו מצנפת והוא נהג לישון עם רובה מתחת לכרית. (גפיר הוא שוטר במשטרת היישובים העבריים שפעלה ככוח משטרה יהודי בחסות הבריטים להגנת היישובים העבריים). מדי פעם הבריטים ערכו חיפושי נשק בביתנו עם מכשיר מגנטי שיכל לגלות נשק שהוסתר והטילו עוצר. אנחנו נהגנו לקרוא לחיילים הבריטים "כלניות" בגלל הכובעים האדומים שחבשו. נהגתי לשחק בילדותי קלאס, 5 אבנים, חבל, מחבואים, תופסת ודודס (מכים על מקלות עץ מחודדים בקצוות ומעיפים אותם). תנאי החיים היו שונים מאלו של היום, אצלנו היו מבשלים על פתיליה או על פרימוס. את הכביסה אפשר היה לכבס בדוד מעל הפרימוס והגיהוץ נעשה עם מגהץ פחמים. נהגו להכניס אותי לגיגית כדי לעשות אמבטיית שמש כדי שאקבל ויטמין D מהחשיפה לשמש. כאלה היו הימים בילדותי המוקדמת.

מגהץ פחמים

%d7%9e%d7%92%d7%94%d7%a5-%d7%a4%d7%97%d7%9e%d7%99%d7%9d

פיילה

%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%94

פתילייה

%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a1

הניסים שקרו לסבא צבי בשואה

סבא צבי נולד בצ'כוסלובקיה שבמסגרת הסכמים בין לאומיים פורקה ב – 1939 והעיר קושיצה, עיר מגוריו של סבא עברה לשלטון של הונגריה. הונגריה בהשפעת המשטר הגרמני הנאצי הפעילה הגבלות על היהודים. סבי מספר כי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא היה ילד בן 10. במסגרת ההגבלות, ילדים יהודים לא יכלו להתקבל ללימודים בבית ספר תיכון. בגמר לימודיו בבית הספר העממי הוא המשיך ללמוד בבית ספר התיכון היהודי (מדרשה של רבנים) שהיה בעיר הבירה של הונגריה, בודפשט. סבא היה צריך לעזוב את הבית של ההורים וגר בפנימייה בבודפשט עם עוד ילדים רבים. האוכל בפנימייה לא הצטיין בטעמו והלנה אמו של סבא הייתה שולחת לו בכל שבוע חבילה עם אוכל מהבית כדי לפנק את סבא. בכל יום אחרי הצהריים סבא נהג ללכת למעדנייה ולאכול עוגת קרם שניט עם שוקו. יום אחד המנהל אסף את כל התלמידים בפנימייה ואמר להם שהצבא הגרמני כבש את הונגריה ולכן הפתרון הטוב ביותר עבור הילדים יהיה לחזור לביתם. סבא עלה על רכבת נסע הביתה לקושיצה והודיע להוריו על הגזירה הקשה.

כבר למחרת הנאצים הפעילו גזירות קשות על היהודים והכריחו אותם לשאת על הבגדים שלהם על החזה מצד שמאל טלאי צהוב של מגן דוד . בהמשך, התחילו לרכז את כל היהודים בחלק מוגבל של העיר שסומן בשם "גטו יהודי". המשפחה שלנו החליטה לא לציית להוראה להשתכן בגטו ולברוח לבודפשט. אלכסנדר (ישעיהו) אבא של סבא שהיה רופא והיו לו מטופלים לא יהודים וביניהם כאלו שהסכימו לעזור למשפחה לשם בריחתם לבודפשט הצליח לסדר את אמצעי הבריחה עבור בני המשפחה (עבור ההורים ישעיהו-אלכסנדר והלנה ועבור האח  יצחק) פרט לסבי צבי. כל ארבעת בני המשפחה היו צריכים להגיע לבודפשט ברכבת לילה. צבי קיבל מאביו כסף  לכרטיס רכבת ונפרד מהמשפחה והיה עליו להגיע לבדו ברכבת לילה לבודפשט בנסיעה שארכה כשמונה שעות. סבא צבי ישב לבד בפינה של הרכבת על ספסל עם כובע מצחייה שמסתיר את העיניים ובפחד ראה את המשטרה שמחפשת יהודים על הרכבת. למזלו הם לא ניגשו לילד שהיה נראה כאילו ישן. בבוקר הרכבת הגיעה לבודפשט. אנשים ירדו מהרכבת וביציאה כל אחד היה צריך להזדהות עם תעודותיו. לסבא צבי היו התעודות שלו שבהן נכתב שהוא יהודי. במעבר בין הבודקים של המשטרה היה צריך להראות את התעודה. סבא צבי אחז את תעודת הזהות שלו בין הבוהן והאצבע והסתיר את המילה יהודי וכך הצליח בנס לעבור את הבדיקה הגורלית.

בהמשך אבא של סבא צבי יצר קשר עם וועדת ההצלה של היהודים בבודפשט ובזכות השתייכותו לתנועה הציונית הצליח לצרף את המשפחה לקבוצת יהודים שהוצאו מבודפשט ברכבת קסטנר בעבור תשלום ממון גדול לשלטונות הגרמנים לצורר אייכמן. האיש שניהל את המשא ומתן עם אייכמן היה עיתונאי יהודי בשם קסטנר והרכבת נקראה על שמו בשם רכבת קסטנר וכך היא ידועה גם בהיסטוריה. רכבת זו הייתה רכבת משא עם קרונות משא להובלת סחורות. הרכבת שהייתה אמורה לנסוע לשוויצריה נעצרה על ידי הנאצים. אחרי שהות של מספר שבועות במחנה ריכוז ברגן בלזן נוסעי הרכבת הובאו לשוויצריה.

זוהי תמונה של חלק מניצולי רכבת קסטנר לפני עלייתם ארצה משוויצריה

%d7%a8%d7%9b%d7%91%d7%aa

זוהי רשימת נוסעי רכבת קסטנר (חלק מהרשימה) בה אני (צבי בראף) מופיע בשם הפרטי ג'ורג' (158) ואחי (יצחק ברף) מופיע בשם סטפן (160). הם טעו בשמות הפרטיים שלנו ואבי לא רצה לתקן כדי לא לשבש את מהלך יציאת הרכבת. תאריכי הלידה ומקומות הלידה שלנו נכונים. מופיעים גם שמות הורינו אלכסנדר(157) והלנה (159) בראף.

%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a0%d7%95%d7%a1%d7%a2%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a8%d7%9b%d7%91%d7%aa-%d7%a7%d7%a1%d7%98%d7%a0%d7%a8

שוויצריה הייתה אז מדינה ניטראלית. סבא צבי מספר: "אני ואחי נשלחנו למעון נוער יהודי ציוני בהרי שוויצריה המושלגים והיפים ושם  היינו עם עוד ילדים יהודים פליטים מארצות אחרות: פולנייה צרפת איטליה הולנד למדו את המקצועות של בית הספר וגם עברית וגם שם שמעתי בפעם הראשונה את השיר "עוד לא אכלנו " ושירים נוספים בעברית כמו "מעל פסגת הר הצופים". בסך הכל זאת הייתה תקופה עליזה מבחינה חברתית. ההורים שלי עברו לגור בז'נבה בשוויצריה וצירפו אותנו אותי ואת אחי ואז התחלתי ללמוד בבית ספר צרפתי מבלי לדעת את השפה וכך הייתה התחלה שלי בלימוד השפה הצרפתית. בהמשך זה עזר לי בלימודי הרפואה באוניברסיטה בז'נבה  כעבור מספר  שנים.

img_1033

תעודה של צבי כניצול שואה – פליט בשוויצריה

img_1032

פרטים אישיים של צבי בראף מתעודת פליט – ניצול שואה

img_1031

פרטי זהות כולל תמונה מתעודת הפליט של צבי בראף כשהגיע לשוויצריהם השם שלי בתעודה הוא פרידריך ג'ורג' לפי רשימת

עליית משפחתנו ארצה

המשפחה שלנו הייתה גרה בצ'כוסלובקיה בעיר ששמה קושיצה.לאחר סיום מלחמת העולם השנייה שבנו משוויצריה לקושיצה ואני למדתי בתיכון. הייתי הילד היהודי היחיד בבית הספר והרגשתי את האנטישמיות. בשנת 1949 אבי החליט שהמשפחה צריכה לעזוב את צ'כוסלובקיה בגלל מהפך במשטר ועליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון. בגלל השתייכותו  לתנועה הציונית החליט שהמשפחה עולה ארצה.

הייתי בן עשרים כשנסענו  ברכבת מצ'כוסלובקיה דרך אוסטריה לדרום איטליה לעיר הנמל בארי והפלגנו באנייה "עצמאות" לעיר הנמל חיפה. על האנייה לא היו מלצרים שיחלקו אוכל לנוסעים ואני התנדבתי לעבוד בתור מלצר וכשהגעתי לחיפה קיבלתי חמש לירות אנגליות בתור שכר. היה לי יותר כסף מאשר לאבא שלי. בין הנוסעים על האנייה הייתה הזמרת שושנה דמארי שחזרה מסדרת הופעות באירופה ובערבים נתנה הופעות לנוסעים ואז שמעתי בפעם הראשונה את השירים שלה.

מחיפה העבירו את המשפחה למחנה עולים בבית ליד. במחנה עולים גרנו באוהלים , המקלחות היו משותפות ואכלנו בחדרי אוכל. במחנה היה בית חולים קטן לילדים ואבי בהיותו רופא שדיבר עברית רהוטה התקבל מיד לעבודה בבית חולים. יום אחד הגיע נשיא המדינה חיים ויצמן עם הפמליה שלו לסיור בבית החולים במחנה העולים בבית ליד והציגו את אבי לפני הנשיא כדוגמה של עולה חדש שמיד אחרי עלייתו ארצה נקלט בעבודה. הנשיא שאל את אבי: "איפה אדוני דר?" ואבי ענה "אני גר כאן באוהל במחנה "והנשיא שאל "ואתה מגיע בכל בוקר מהאוהל לבית החולים?" ואבי ענה "אני גם חוזר בערב לאוהל." ואז הנשיא ביקש מאנשי הפמליה שלו לסדר לרופא ולמשפחתו מגורים בשיכון וכעבור חודשיים משפחתנו עברה לגור בנתניה.

%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%90

בתמונה זו ניתן לראות את הנשיא ויצמן במרכז עם מגבעת ומאחוריו מצד שמאל אבא של סבי צבי , ד"ר ישעיהו  אלכסנדר בראף.

אני בינתיים התגייסתי לצה"ל והגעתי לחיל הצנחנים. יום אחד הודיעו לנו על הבאת שרידי הגיבורה הצנחנית חנה סנש ז"ל, אשר התנדבה במלחמת העולם השנייה לצנוח בהונגריה להצלת יהודים. היא נתפסה והוצאה להורג אחרי עינויים קשים. חנה סנש ז"ל כתבה את השיר "אשרי הגפרור". אני בתור צנחן ,הייתי במשמר הכבוד להעברתה מחיפה אל בית הקברות בהר הרצל בירושלים.

%d7%a6%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%99%d7%aa

בתמונה זו ניתן לראות את סבי צבי בראף מימין במשמר הכבוד של חנה סנש ז"ל.

הקשר של סבא צבי למחלת המלריה

אחרי שנה של שירות בצבא בחיל הצנחנים רציתי שינוי משום שנמאס לי להיות צנחן ולקפוץ ממטוסים והחלטתי לחפש דרך לעבור לחיל הרפואה ולהשתלב בעבודה במעבדה. למזלי הצלחתי בכך ובמסגרת חיל הרפואה נשלחתי למכון לחקר המלריה בראש פינה.

בראש המכון עמד פרופסור גדעון מר שהיה ידוע כאחד החוקרים הגדולים בעולם במחלה זו. במלחמת העולם השנייה מחלת המלריה קטלה ופגעה בצבא הבריטי בבורמה ואז גייסו את פרופסור מר להשתלט על המחלה. היות והמחלה מועברת על ידי היתוש אנופלס שדוגר במים עומדים ובביצות, הוא הצליח להשמיד את הדגירה של היתושים ובצורה כזאת הציל את הצבא הבריטי. מספר שנים מאוחר יותר פרופסור מר קיבל כאות הוקרה מממשלת בריטניה את אות ההוקרה של המלכה ויקטוריה. (הוא קיבל תואר קצין מסדר האימפריה הבריטית).

התפקיד שלי במסגרת המכון לחקר המלריה היה גידול יתושים שדגרו באגם החולה. אחרי שנתפסו יתושים באגם הם הועברו למעבדה ולמדתי לגדל יתושים ואפילו קיבלתי בצבא מינוי של מגדל יתושים לא מוסמך ( כיוון שלא לומדים תפקיד זה) ודרגת סמל. במעבדה עבדו אנשי מדע שבדקו את ריכוזי חומר DDT שקוטל יתושים. בכל בוקר ביקשו ממני להביא מכלובי הדגירה מספר יתושים שאותם הייתי לוכד עם מבחנה שבקצה אחד הייתה פתוחה ובקצה השני הייתה גומייה שדרכה שאבתי את היתושים לתוך המבחנה. זה היה חלקו של הצבא במלחמה הביולוגית למניעת התפשטות מחלות.

בנוסף, המכון היה קשור לתחנה מטאורולוגית ובכל יום, שלוש פעמים ביום הייתי צריך לדווח מה גובה העננים אם היו ובחורף למדוד כמה גשם ירד.

%d7%aa%d7%97%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%9c%d7%a8%d7%99%d7%94

זהו בית הפרופסור מר חוקר מחלת המלריה ששימש כתחנת מחקר בראש פינה.

בזמן שירותי במכון לחקר המלריה החלטתי לממש את המשך דרכי אחרי שחרורי מהשירות בצה"ל. כבר במשך לימודיי בבית הספר התיכון תמיד התעניינתי בנושאים מתחום הביולוגיה וקראתי ספרים רבים על פיתוחים מדעיים כמו פיתוח המיקרוסקופ, תיאורים על חיידקים ואיפיון מחלות.

%d7%a6%d7%91%d7%99-%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%93%d7%a0%d7%98

צבי כסטודנט לרפואה

נרשמתי ללימודי רפואה בבית הספר לרפואה בז'נבה שבשוייצריה כי בישראל עדיין אי אפשר היה להתחיל ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. בז'נבה למדתי רפואה בשפה הצרפתית והייתי צריך לשפר את הידע בשפה זו. במשך שנת לימודי בז'נבה פתחו את בית הספר לרפואה בירושלים וחזרתי ארצה כדי להמשיך את לימודי והחל מהשנה השנייה ללימודי ועד סיום לימודי למדתי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. גם בתחילת לימודי בירושלים היו לי קשיי שפה כי לא שלטתי מספיק בשפה העברית. כפי שסיפרתי לך, באחד השיעורים המרצה דיבר על  מחלה שמתפתחת כאשר הטפיל מתפתח בחילזון בנושא העברת מחלות על ידי החילזון. כאשר המורה דיבר על חלזונות אני בטעות הבנתי שהוא מדבר על חיל בצה"ל. וכששאלתי את חברי ללימודים על נושא זה כולם התחילו לצחוק והסבירו לי את המשגה בהבנתי. אחרי סיום לימודי רפואה התחלתי את עבודתי בבית החולים "תל השומר" ובחרתי להתמחות בתחום המומחיות הכירורגית ובהמשך עסקתי בנושא השתלת כליות ובנושאים אחרים ובנוסף לכך בהוראת רפואה באוניברסיטת תל אביב.

ההיכרות בין סבא צבי וסבתא שוש

סבי צבי מספר: כאשר סיימתי את לימודי הרפואה בירושלים הגעתי לבית חולים תל השומר לשנת סטאז' ( התמחות במחלקות שונות של בית החולים). המחלקה הראשונה אליה הגעתי הייתה מחלקה פנימית ושם עבדה אחות בשם שושנה. הייתי צריך לעשות תורנויות לילה ובמסגרת אחת התורנויות האחות שושנה קראה לי לבדוק חולה שסבל מכאבים. בדקתי את החולה והלכתי לחדרי להסתכל איזו תרופה כדאי לתת לו. בהמשך הוריתי לאחות שושנה לתת לחולה כדור אחד נגד כאבים והיה עלי לעבור למחלקה פנימית אחרת לבדוק חולה אחר. כשחזרתי למחלקה שבה עבדה שושנה שאלתי אותה איך החולה מרגיש והיא ענתה לי שהוא מרגיש טוב יותר ואז האחות שושנה הוסיפה ואמרה לי שהיא נתנה לחולה שני כדורים כי כדור אחד עוד לא עזר לאף חולה. אני חשבתי שהאחות שושנה חצופה ועלי ללמדה לקח. ביום אחר הגיע  למחלקה חולה שהיה דובר רק הונגרית ואז אמרו לי שהאחות שושנה דוברת הונגרית והיא תוכל לתרגם לחולה את שאלתי ולי את תשובת החולה וכך זה התנהל במשך כשעה. כמובן ששושנה לא ידעה שאני דובר הונגרית יותר טוב ממנה והבנתי את החולה היטב. כשהתברר לשושנה שאני דובר הונגרית היא כעסה מאוד שסידרתי אותה. זאת הייתה פגישתנו הראשונה.

המקריות של תאריך ה- 7/7 במשפחתנו

סבי צבי מספר: במקרה נשמר ונמצא בידי יומן לוח של אמי הלנה ז"ל, משנת 1944 שבו היא רשמה אירועים חשובים. בסוף יוני 1944 היינו בבודפשט ומשם יצאה הרכבת על שם קסטנר שהובילה 1684 יהודים מהונגריה בחסות הגסטפו. בין נוסעי הרכבת היו בני המשפחה של סבא צבי ( צבי, אביו אמו ואחיו) והרכבת הייתה אמורה להגיע לשוויצריה. לפי היומן של אמי הרכבת נעצרה בעיירה לינץ שנמצאת באוסטריה בתאריך7/7/1944 . אני עומד על התאריך הזה כי זה תאריך שמלווה את המשפחה בהמשך. בלינץ היה אירוע קשה מאוד שבו היינו בסכנת חיים, על סף השמדה ובמקרה זה לא קרה. ניצלנו בנס.

%d7%a7%d7%98%d7%a2-%d7%9e%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%9f

זה קטע מהיומן שבו האמא של סבא רשמה ב 7.7.1944  את שם העיירה לינץ שנמצאת באוסטריה

ההמשך הוא 7/7/1949 שזה התאריך שבו עליתי לארץ מאירופה, ובתאריך 7/7/1960 נולד הבן הבכור שלנו, רן, שפתח את כל המשך של הקמת משפחתנו בארץ ישראל. שני בנינו רן וגיל נישאו ונולדו 7 נכדים והנכד הצעיר ביותר הוא אתה דניאלי. מקריות של תאריכים שהצטלבו במשפחה וזה למעשה החוט שמחבר את התאריכים 7/7 למשפחתנו שגדלה מהשואה לתקומה.

הזוית האישית

סבא צבי: הפרויקט אפשר חשיפה אישית של חיי בהתאם להתעניינותו של נכדי דניאל לפי השאלות שהוא שאל במהלך המפגשים התחזק הקשר הענייני והרגשי בין שנינו יותר ממה שהיה לפני כן. דניאל נכדי, גילה סקרנות, ידע והתעניינות ערה. היינו עדים לציפיותיו שנגיע למפגשים, להם גם אנחנו ציפינו בקוצר רוח.

דניאל: בשבילי זו הייתה תכנית חשובה, של מפגש רב דורי שבו נהניתי לבלות זמן יחד עם סבא וסבתא שלי. הגיל שלהם רק סיקרן אותי יותר להקשיב לסיפורים ולדעת יותר על ילדותם ועל מה שהיה בעבר. המפגשים המשותפים תרמו לנו לחיזוק הקשר והיחס בין הדורות.

מילון

גפיר
גפיר שירת במשטרת היישובים העבריים (Jewish Settlement Police) הייתה כוח משטרה יהודי חוקי שפעל בחסות הבריטים בתקופת המנדט, והיה חלק ממערך הנוטרות בארץ ישראל.

ציטוטים

”"סיפור דורות המשפחה מהשואה לתקומה - שלמות המשפחה מעל לכל"“

הקשר הרב דורי