מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מורשת יהדות בולגריה

חלי מייה ושחר בקשר הרב דורי
אני ובעלי בחופשה
מה המאפיינים של הקהילה היהודית בבולגריה? וכיצד השפיע בהמשך על חייהם?
הקהילה היהודית בבולגריה בה אמי נולדה מנתה 50,000 יהודים. כאשר הוקמה מדינת ישראל עזבו היהודים מבולגריה לישראל, ובבולגריה נשארו 6,000 יהודים. אמי נולדה בעיירה דופניצה ששמה שונה לסנדמיטרי ולאחר מספר שנים שוב חזר שמה לדופניצה.
תיעוד לקהילה יהודית מאורגנת בעיר דופניצה קיים החל מסוף המאה ה-16, עת שלטו העות'מאנים בעיר. ההערכה הינה שמדובר בסוחרים מצאצאי מגורשי ספרד, שהוזמנו לשטחי האימפריה העות'מאנית על ידי הסולטאן באיזיט השני והתיישבו ברחבי הבלקן. בראשית המאה ה-19 נבנה במקום בית כנסת מפואר, אשר נהרס לאחר מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878) נרשמו אירועים אנטישמיים רבים כפי שאירעו בכל רחבי בולגריה, אך הם שככו כשעזב הצבא הרוסי, אשר חייליו וקציניו היו אילו שליבו את האירועים‏. בראשית המאה ה-20 מנתה הקהילה כ-1,000 נפשות ובפרוץ מלחמת העולם השנייה כ-2,000.
בקהילה היהודית של דופניצה המסורת הייתה חזקה מאוד לדוגמא: חגים נערכו בצורה מסורתית שכולם ביחד כמו שבחג החנוכה, שנחוג בבולגריה באופן שונה מנהוג בישראל, אמנם הדליקו חנוכיות, אך לרוב אלה היו חנוכיות עם שמן זית ופתיל. לא נתנו דמי חנוכה לילדים ולא היו מקבלים מתנות רבות, אך הכינו חלווה תוצרת בית משמן, קמח וסירופ מתוק. בדופניצה היה בית כנסת אחד ושם הייתה מקהלה של ילדי היהודים ביניהם אמי. ביום הכיפור הם צמו כנהוג במסורת "כל נדרי" הושר מכל הלב ובקול גדול, תקיעות השופר קרעו את תוף האוזן ובתי הכנסת היו מלאים ביום זה מפה לפה. אפילו אלה שלא היו דתיים במיוחד ולא שמרו על צווי הדת, הגיעו לבית הכנסת כדי לכבד את המסורת.
 בדופניצה לא הייתה רבנות ולא היה מקווה ואף על פי זו היהודים לא התבוללו ושמרו על יהדותם. בדופניצה מעט יהודים שמרו על כשרות ולא התקיים חוק הכשרות, רובם לא אכלו חזיר אבל מאכלים לא כשרים אחרים כן אכלו. ליהודי בולגריה שמירת הכשרות הייתה מאופיינת על ידי טריות המאכלים וניקיונם. יהודי בולגריה לא הצטיינו בסממנים חיצוניים של דתם, הם לא היו דתיים אדוקים או אורתודוקסים אך היו דתיים ושמרו על המסורת בדרכם.
כשהגיע פורים, כולם חגגו, ובמיוחד הילדים שכמובן התחפשו, אך זכו גם לקבל כסף לבזבוזים ("מאך פורים") ו"מבלצ'טה" – צורות שונות עשויות סוכר, דוגמת משקפיים, ציפורים, מקל סבא. ועוד היה "רוסקס די אחשו" – בצק פריך ממולא באגוזים, עשוי בצורת חצי סהר וערב מאוד לחך. פרג ואוזני המן כלל לא היו מוכרים ליהודי בולגריה.
בפסח נשמרה המסורת של קריאת ההגדה, שבדרך כלל הייתה בלאדינו כתובה באותיות בולגריות. היה הבדל קטן אחד בין ההגדה של בולגריה להגדה של ישראל: בשיר האחרון "אחד מי יודע" –  בישראל שרים "שניים מי יודע" על שני לוחות הברית, אך בהגדה של יהודי בולגריה השניים האלה הם משה ואהרון. מצות לא היו תמיד בנמצא, בייחוד בזמן מלחמת העולם השנייה, ובמקומן היו מכינים "בויוס" ללא שמרים. הילד הקטן ביותר במשפחה היה צריך לצאת אל מחוץ לבית, והיו מסובבים אותו עם בויו אחד קשור במטפחת על גבי מקל שנשא על כתף אחת. כשהוזכרו מכות מצרים, לילדים היה אסור להסתכל, אך היה עליהם לשפוך את המים מהאגן שבו נקוו, בתוך הבית פנימה. אחד מסימני החג היו הביצים החומות, כנראה בהשפעת הפסחא של הבולגרים, חג שבו צבעו ביצים בכל מיני צבעים. היהודים צבעו אותן בחום על ידי בישולן בקפה, קליפות בצל ושומן, במשך זמן ממושך. כאשר היו מצות, הכינו לארוחות הבוקר מצה רטובה וסחוטה, מעורבת בביצים ומטוגנת כקציצות ("בורמואלוס"), שאותן נהגו לטבול בסוכר מנהג שנשמר גם בישראל. בבולגריה היה שפע של אגוזי מלך ולקראת החג פיצחו אגוזים והשרו אותם במים לתקופה מסוימת, עד שנהיו קלים לקילוף ודמו לאגוזים טריים שרק הורדו מהעץ ("אורחי אין מוז'ו").
בשבועות, כמיטב המסורת, נהגו להכין "סייטי סיאלוס" ("הרקיע השביעי") – עוגת שמרים גדולה שעליה עיצבו כל מיני צורות בבצק, דוגמת סולם (סולם יעקב), ציפור, נחש, ספר ועוד.מרבית יהודי העיר עלו למדינת ישראל בין 1947 ל-1949‏.
 ב-28 במאי 1949 בשלהי גל העלייה לישראל, בדופניצה נמנו 382 יהודים. היהודים עלו לארץ בגלל ציוניותם. בזמן העלייה התיישבו יהודי בולגריה ברחבי הארץ ובמשך השנים יפו אופיינה כעיר של הבולגרים.  כולם הכירו את אברמיקו בכר, שהקים בית כנסת בחנות ברחוב הסואן ביפו והיה לסמל של יהודי בולגריה ודתיותם. בגללו ובגלל רבים כמותו נפוצו האגדות שיהודי בולגריה אינם יהודים אלא מין שעטנז מוזר. אך יהודי בולגריה היו מסורתיים יותר מיהודי תפוצות אחרות, שמרו על כל החגים והצטיינו בציוניותם הרבה יותר מעדות אחרות.
גדלתי ביפו מלאה באנשים בולגרים יהודים טובים בדרך שלהם שרק יתנו להם חופש הם יעשו מה שנכון למשל: שבת היא גם מנוחה וגם כדורגל למשל. העולים שבאו מבולגריה יש להם נטייה כזאת ללכת בין לבין ולא ידעו להתלונן הם ממש לא מבינים איך הגיעו לפה ולמה וטוב להם באמצע לא קיצוניים, מאמינים שהדברים הגדולים הם בדברים הקטנים רוב הזמן טוב להם איפה שהם ואם לא טוב להם הם השתדלו שיהיה טוב ככה הם מסתכלים על החיים. זמירות ספרד שוטטו בין קירות הבית ביפו וניחוחות בולגר תיבלו את התבשילים קישטו מועדים וחגים ומנגינתם לא פגה גם אחרי שנים.

 

מילון

דופניצה
דוּפְּנִיצָה, היא עיר במערב בולגריה בשטח מחוז קיוסטנדיל, השוכנת לרגלי הרי רילה, כ-65 קילומטרים דרומית לבירה סופיה. השם דופניג'ה מאוזכר לראשונה, בכתבים עות'מאניים מן המאה ה-15. ב-1948 שונה שמה לסטנקה דימיטרוב, ב-1950 שונה למארק וב-1952 הוחזר שוב לסטנקה דימיטרוב. ב-1992 נקבע שמה לדופניצה.

מאך פורים
דמי כיס הניתנים בחג פורים.

לאדינו
יהודי בולגריה דיברו ביניהם בלאדינו (ספניולית).

בויוס
בצק לבורקס.

בורמואלוס
קציצות שהכינו ממצות מעוכות וטבולות בביצים ומעל מפזרים סוכר.

סייטי סיאלוס
הרקיע השביעי. (עוגת שמרים גדולה).

ציטוטים

”יהודי בולגריה לא הצטיינו בסממנים חיצוניים בדתם לא היו דתיים ושמרו על המסורת בדרכם“

”בדופניצה לא הייתה רבנות ואף על פי זו היהודים לא התבוללו ושמרו על יהדותם.“

הקשר הרב דורי