מאגר סיפורי מורשת

הם התבססו ביפו כלכלית וחברתית והפכו למשפחה מובילה בקהילה היהודית והערבית. עד כדי כך שהיהודים והערבים ביפו הסכימו להצעתו של מוריס לבנות מגדל שעון ביפו, לכבוד ביקור הפאחה מדמשק (ראש קהילת הערבים של דמשק, סוריה). מוריס תכנן ובנה מגדל זה, וזהו מגדל השעון שעומד ביפו עד היום הזה! מוריס גם תכנן ובנה שעון עם פעמון בשכם. 

 מוריס וליבה (אהובה) שנברג

מוריס ואשתו לא חגגו את חגי ישראל והיו חילוניים גמורים. יחד עם זאת הם הכירו בחשיבות המשפחה והיו משפחה מלוכדת שתמכה זו בזו. מוריס היה נעדר רבות מהבית עקב נסיעותיו לחו"ל (פעם היה לוקח שבועות להגיע ממקום למקום) וליבה ניהלה את משק הבית והטיפול בילדיהם האהובים. הם ניסו להקנות לילדיהם את הטוב ביותר, לרבות חינוך טוב ואהבה רבה. מוריס נפטר בשנת 1939.   

סיפור ידוע במשפחה הוא, שמדי פעם כאשר שלוש הבנות (צילה, דורה ולאה) של בוריס ומינה היו משחקות בגינה הגדולה והמופלאה שלהן, הן היו רואות עוברי אורח, שעצרו ועשו פיקניק להנאתם בגינה! לא עלה על דעתם של עוברי האורח כי זו גינה פרטית, כה יפה וגדולה הייתה שחשבוה לגינה ציבורית. בוריס ואישתו מינה היו מעורבים ופעילים ברמת-גן. מינה אף היתה הנשיאה של "הליגה למלחמה בשחפת", כיום המחלה נדירה.

עקב תפקידו הצבאי של האבא (עזריאל זילברמן) בצבא הבריטי ולאחר מכן בצה"ל, נדדה המשפחה רבות בישראל. לכן היה חשוב מאוד לשמר את הלכידות המשפחתית הגרעינית. סבתי מספרת כי היתה מאוד דואגת לאחיה הקטנים, שמרה עליהם, שיחקה איתם ואף לקחה אותם איתה לכל פעולותיה בצופים ועם החברים למרות שהיתה גדולה מהם בשנים רבות.

לאורך השנים ועד שסבתי כבר היתה תלמידה בבית הספר, היתה במשפחת שנברג דחיה גדולה מכל ערך דתי או מסורתי, כתוצאה מאותו כעס עמוק שהיה למוריס שנברג כלפי משפחת אמו החרדית (כאמור, סבו כפה על הורי מוריס גירושים מסיבות דתיות וכך גם ניתק את הבן מוריס מאמו). לעומת זאת, הציונות תפסה מקום מרכזי בחיי משפחת שנברג. המעורבות הקהילתית היתה רבה ומנהגי הדת והמסורת כלל לא התקיימו במשפחה. המשפחה הגדולה היתה מאוד מלוכדת ונפגשה לעיתים קרובות בבית משפחת הסב בוריס והסבתא מינה, ברמת גן. בזמן מלחמת העצמאות של ישראל, סבתא ממי היתה בת עשר והיא זוכרת היטב כיצד הופקדה לשמור על כל בני דודיה וישנה איתם במקלט שבבית הסבא והסבתא ברמת גן.

סבתי (הנכדה הבכורה לבית שנברג) התקוממה נגד חוסר המסורת, חוסר הביטוי לחגים ולמנהגי מסורת אחרים. לדידה היו החגים דרך נוספת ללכידות המשפחה ואחדותה. מלחמתה היתה קשה כי במשפחה לא היו נהוגים כל האירועים הללו. לאט לאט הצליחה סבתי לשכנע את סבתה מינה לחגוג את ליל הסדר. אט אט נכנסו חגי ישראל לבית המשפחה והמשפחה נהנתה מהם רבות.

בבגרותה ועם נישואיה לעזריאל מורג (סבא שלי ז"ל, נפטר בשנת 2013, שאנו הנכדים קראנו לו סבא עיקה) בשנת 1957, הקפידו תמיד לחגוג בביתה של סבתא ממי את כל החגים, כולל ימי שישי בערב, בארוחות משפחתיות (סבתא שלי היא בשלנית מעולה!).