מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי פורטונה, נולדתי בטורקיה בשנת 1931. נולדתי מספר שבע מתוך שמונה אחים. אבי משה, נפטר כשהייתי פחות מבת שנה.

לצערי לא הלכתי לביה"ס כי נאלצנו לעבוד ולפרנס את אמי, שרה, שנשארה בבית לטפל בשמונה ילדים קטנים לבדה. אני זוכרת שאחותי הקטנה הלכה לביה"ס והייתה חוזרת הביתה ומלמדת אותי בבית. מעולם לא למדתי בביה"ס אבל אני לא מצטערת לרגע, היו לי חיים טובים מאוד, למרות, שכבר מגיל 10 עבדתי כעוטפת סוכריות. בטורקיה זה היה נהוג שילדים קטנים יצאו לעבוד ויעזרו בפרנסת הבית.

כשאחי הגדול הגיע לגיל 18, הוא היה אמור להתגייס לצבא בטורקיה אבל הוא לא רצה כי היה לו חשוב להתגייס למען העם שלו, אז הוא עלה ארצה והתגייס בארץ. לפני קום המדינה, הוא נלחם עם האנגלים, בהמשך הוא נלחם בצה"ל והשתתף בהרבה מלחמות. לאט לאט עלינו כל המשפחה ארצה. אני עליתי עם אמי ואחיותיי בשנת 1949. הייתה לנו אזרחות צרפתית, ניגשנו לקונסול בטורקיה, ומהר מאוד נתנו לנו לעלות.

פורטונה בצעירותה

לא לקחנו אתנו כמעט כלום, רק מעט ציוד ומזון. השיט באוניה ארך בסך הכל שלושה ימים. הייתי קטנה, כך שאני לא ממש זוכרת אותו. אני זוכרת רק את ההתרגשות, ואת זה שאימא כל הזמן הודתה לאלוהים שהצלחנו להגיע. בארץ, הגענו למעברה בבית ליד (זהו השם הלא רשמי של מעברת שבות עם, שקודם לכן הייתה מחנה העולים הגדול בישראל.) למרות שריססו אותנו בפליט כשהגענו ולמרות שישנו באוהלים, לי התקופה זכורה לטובה. חיינו שם במעברה שנתיים. אני זוכרת שהייתי נוסעת עם אחיותיי לטייל בנתניה הסמוכה אבל הכי נהניתי מהטיולים לחוף הים. היינו שלוש אחיות כל כך מאוחדות, שנהנו אחת מהשנייה, אף פעם לא היו לנו חברות נוספות, כי ממש לא היינו זקוקות לחברות נוספות.

הזוית האישית

פורטונה קטן השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי בחטיבת מקיף אורט ע"ש גרינברג, יחד עם התלמידה רעות תיעדו חלק מסיפור חייה המרתק.