מאגר סיפורי מורשת

התעודה המקורית נתרמה למוזיאון השואה ב

 

התעודה המקורית נתרמה למוזיאון השואה ב"יד ושם"

סבתי, אימו של אבי, טובה נדלר, ודודתי אחותו של אבי, רחל נדלר, שנישאה עוד ברומניה לדן איסק, עלו לישראל כבר בשנת 1947 ושהו במחנות המעבר בקפריסין. לאחר מלחמת העצמאות עברו סבתי ודודתי להתגורר בבתים שננטשו על ידי ערבים בהר כנען שבצפת. 

משפחתה של אמי – אחיה, אחיותיה והוריה – כולם ניצולי שואה, גרו בישובים שונים בחבל ארץ ברומניה שנקרא מולדובה. והחל משנת 1948, עת נשלחה אחותה של אמי, שלי, לעלות בגפה לארץ במסגרת "עליית הנוער", החל תהליך שבו בני משפחתה של אמי החלו לעלות לארץ בזה אחר זה. עם זאת, משפחתי שבבוקרשט לא מיהרה לעלות לישראל, זאת ככל הנראה מאחר שתחושת הנרדפות שלהם הייתה חלשה יותר, לאחר שלא סבלו במיוחד מרדיפות במהלך המלחמה, וזאת באופן אירוני דווקא עקב היותה של רומניה בעלת ברית של גרמניה הנאצית.

עם עליית השלטון הקומניסטי ברומניה, החל ברומניה תהליך של הלאמה של נכסים, ושינוי כולל של כל מערכות השלטון והכלכלה שם. במסגרת התהליך ההלאמה בשנת 1951 הולאמו כל נכסי משפחתו של אבי, ומצאנו את עצמנו מתגוררים בדירה בת שני חדרים, פרוזדור ואמבטיה ושירותים משותפים עם שכנים, שעבדו בשירותי הביטחון של רומניה ('סקוריטטה'). שני חדרים אלו היו חלק ממתחם בן חמישה בתים שכולו היה בבעלות משפחת אבי, ולאחר ההלאמה אוכלס באנשים זרים שהובאו לבוקרשט על ידי השלטון הקומוניסטי לו היו מקורבים.

במסגרת הליך ההלאמה הוחלט בשביל אבי כי הוא ינהל חנות ספרים ומכשירי כתיבה.

ככלל הילדות שלי ושל אחי, יורם, שנולד בשנת 1951, עברה עלי מנוחות, הודות למערכת החינוך הקומניסטית שדאגה לחינוך מלא חינם, כולל חוגים שונים, ועודדה כישרון ומצויינות. לכאורה במסגרת החברה הקומוניסטית אין כל חשיבות לדת, לאמונה ו/או ללאום, וברמה האידאולוגית כולם שווים. אבל למרות זאת כבר מגיל צעיר אני הרגשתי שאני שונה, ולמעשה חשתי שאינני "רומניה" באמת. לאורך כל שנות ילדותי ברומניה ומערכת החינוך הרומנית, חשתי שעל אף שעל פני השטח "הכל בסדר" ולא חשוב מהי דתו, הרי שמתחת לפני השטח האנטישמיות ורגשות השנאה ליהודים עדין רחשו, ויותר מפעם אחת זכיתי שייאמר לי המשפט "לכי לפלשתינה". במאמר מוסגר אציין, שכל מה שנאמר בספרי הגיאוגרפיה על מדינת ישראל היה שמדובר במדינה שנמצאת במזרח התיכון, בירתה תל אביב (כן כן) וייחודה ביצוא תפוזים! ולמעשה לא ידעתי הרבה יותר מזה על ישראל.

 

מאחר שהמדינה הקומניסטית לא הייתה סובלנית כלפי דת, אנו נאלצנו לקיים את מנהגי החג ודת ישראל בהיחבא במסגרת דלת אמות שני החדרים בהם התגוררנו. בהיחבא, חגגנו סדר פסח, בהיחבא הדלקנו נרות חנוכה ובהיחבא ערכנו סעדות ראש השנה. בר המצווה של אחי נחגגה באופן צנוע ביותר עם קהל קטן מאוד. זכור לי, שאבי היה צם בכל יום כיפור, אך היה נאלץ ללכת לעבודה כבכל יום, בזמן שאנחנו ואימנו נאלצנו ללכת לבית כנסת קטן שנמצא מרחק רב מהבית על מנת לשמוע תפילת כל נדרי ותקיעת שופר. על רקע כל זה, אין שום פלא שלמרות שלכאורה הכל היה בסדר ולא היה חסר לנו דבר, עדין חשנו כמו "זרים" בתוך ארצנו.

השנים חלפו, ואני גדלתי והתחלתי את לימודי בתיכון. ההורים שלי באותה עת לא תיכננו לעזוב את רומניה, ואני התחלתי לחלום על לימודים אקדמאיים בבית הספר לרפואה בבוקרשט.

סבתא טובה – שבה לבקר ברומניה ומשכנעת את הורי לעלות לישראל.

כפי שכבר ציינתי לעיל, סבתי, אימו של אבי, אותה לא הכרתי עלתה לישראל כבר בשנת 1947, והיא התגוררה בצפת.

17 שנים לאחר שסבתי עלתה לישראל, היא הגיעה לבקר ברומניה את ילדיה. במהלך הביקור סיפרה סבתי להורי על ישראל, ואמרה לאבי "אתה לא רואה שיש לך נערה מתבגרת פה בבית? אתה רוצה שהיא תתחתן עם גוי?". דברים אלו כנראה פגעו בעצב חשוף אצל אבי, וככל הנראה הנביטו את זרע ההחלטה לעלות לישראל, וזאת חרף התכנון הראשוני שאני אסיים תחילה את לימודי בתיכון.

חשוב לציין כי לנוכח העובדה שאמו ואחותו של אבי עלו לישראל כמו גם כל משפחתה של אמי, הנושא של עליה לישראל היה תמיד בחלל האוויר בבית, והתחושה הייתה שזה רק עניין של זמן ועיתוי נכון.