מאגר סיפורי מורשת

שמי אילון אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי משה. סבא משה נולד בשנת 1945 בתוניסיה בעיר סוסה. הוא עלה לארץ בשנת 1957. הנה הסיפור שסיפר לי סבא שלי, משה:

"אילוני, אחרי שעניתי על השאלון המתייחס לנושאים ספציפיים ונקודתיים, אני רוצה לספר לך על השורשים של המשפחה שלנו, על קורות חיי ועל האירועים החשובים שעיצבו אותם. היו לנו, לצערי, גם אסונות שמלווים את כל המשפחה עד היום: נפילתו של אחי אנדרה בצבא, בנאות הכיכר, ומותו של אחי איציק, ששמך השני הוא על שמו, אשר נהרג בתאונת דרכים שבה נהג, שנסע באדום, התנגש במכונית שבה נסעו איציק ורונית אשתו.

כידוע לך אני הבכור, במשפחה של 6 ילדים, בן  למרסל אותה זכית להכיר ושהיית הנין הראשון שלה ולאלי שנפטר 18 שנה לפני שנולדת. אמא שלי הייתה בת למשפחת זאנה, משפחה תוניסאית מדורי דורות. מוצאה של המשפחה של אבא שלי הוא מליבורנו, שבאיטליה ואני זוכר שהוא דיבר עם אמא שלו, סבתא שלי Mery, ועם כל בני המשפחה האחרים שלו, באיטלקית. אבל, כפי שקרה במשפחות יהודיות רבות שנדדו מארץ לארץ, אחת מבנות המשפחה הוזמנה לאנגליה, במאה ה-18, על ידי משפחה עשירה, כדי ללמד את ילדיה איטלקית. אותה בת משפחה התחתנה עם יהודי אנגלי ואבא שלי הוא נצר של אותו ענף של המשפחה.

שורשים איטלקיים ואזרחות בריטית. אבות אבותיו של אבא שלי התגלגלו חזרה לאיטליה, ומשם לאי מלטה, שהיה תחת שלטון איטלקי, שם נולדו סבא שלי משה, על שמו אני קרוי, וסבתא שלי מרי. סבא שלי סחר בשמן זית וכך הוא הגיע לתוניסיה לעיר מונסטיר (Monastir), שהכי קרובה למלטה, ושם נולד אבא שלי. מאוחר יותר עברו לעיר "הגדולה" סוסה (Sousse), יחד עם ילדיהם, יצחק, יוסף, גבריאל סבא אלי והאחות הצעירה לידיה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בשנת 1939, אבא שלי התנדב לצבא הצרפתי (באותן שנים תוניסיה הייתה מדינת חסות צרפתית), ובתפקיד של חובש קרבי, השתתף בקרב הבלימה של הגרמנים, בדרום תוניסיה, ואף זכה בצל"ש, על טיפול בפצועים תחת אש.

לאחר שחזר מהצבא אבא שלי פגש את סבתא מרסל, שעבדה בחנות כובעים, שעוצבו ונתפרו על ידה. סבא אלי חיזר הרבה זמן אחרי סבתא מרסל, עד שהתחתנו בשנת 1943, שנתיים לפני הולדתי.

ועכשיו אספר לך על עצמי, החל מילדותי המוקדמת, ואני בטוח שיהיו דברים רבים שלא ידועים לך. לא הייתי בגן ילדים, ועד גיל 12 למדתי בבית ספר יסודי, בחו"ל, ובארץ התחלתי מכיתה ז'. הזיכרון הבולט מהילדות הוא הקשר הקרוב עם סבתא שלי, אמא של סבתא מרסל, שהייתה מאוד דומה במראיה ובאופייה לאמא שלי, סבתא מרסל. מיום הולדתי גרתי באותו חדר עם סבתא שלי, שחיה איתנו בבית, והיא למעשה גידלה אותי. למרות שמעולם לא למדה קרוא וכתוב ניחנה סבתא שלי בחוכמת חיים מופלאה ולשמחתי היא שעיצבה את אישיותי.

לקראת גיוסי לצבא החלטתי להתנדב לצנחנים, אמא שלי ניסתה להשפיע עלי לשנות את החלטתי בדרכי נועם אבל סבתא שלי הפתיעה אותי בנחישותה כשאמרה לי שאם אתנדב לצנחנים היא תפסיק לדבר איתי. ואכן ויתרתי. בסופו של דבר הגעתי לעתודה האקדמאית, במסגרתה הצבא מאפשר למגוייס לסיים את לימודיו האקדמאיים לפני שירותו הצבאי. זאת הייתה הפעם הראשונה שנפרדתי מהבית ובמיוחד מסבתא שלי. כשהייתי חוזר, הביתה, לחופשות סוף שבוע הייתי מיד "מתייצב" בחדרה, שכל ריהוטו התמצה במיטת סוכנות, שתמיד הייתה מסודרת ומכוסה בכיסוי מיטה שנתפר על ידה. מיד הייתי שוכב ליד סבתא שישבה על מיטתה וראשי על ברכיה, ממתין לליטופיה על ראשי. נהנה ושותק. בהכירה את שתקנותי, ובמיוחד את הקושי שיש לי לדבר על בעיותי, היא הייתה, מפעם לפעם, נוקשת באצבעותיה על ראשי ואומרת:" תפתח את הקופסא הזו ותוציא את מה שיש לך בתוכה". לצערי, לא הצלחתי להענות לבקשותיה אלא לעיתים רחוקות.

סבתא נפטרה כשלמדתי בטכניון, רחוק ממנה. היא נפטרה בבית כי לא רצתה לסיים את חייה בבית חולים, אלא בחדרה, בין אוהביה. הרחבתי בזכרונותי על סבתא שלי, משום שהיא מבין האנשים החשובים בחיי.

הבית

מאז שאני זוכר את עצמי היינו מאוד ציוניים ומיום הקמתה של המדינה חלמנו לעלות לישראל כאשר אני לוקח חלק חשוב בהחלטה על מימוש החלום. לא יכולתי להמשיך לחיות בארץ שאינה "שלי". בתוניסיה הייתי חניך בתנועת נוער ציונית בשם הצופים היהודים. הפעולות התקיימו בימי ראשון, שהוא יום שבתון בחו"ל, וזאת הייתה המסגרת היחידה שהורכבה מיהודים, בלבד.

כשהגענו לארץ, לקחו אותנו לבאר שבע שם קיבלנו צריף שוודי דו-דירתי, בתחילה בדירה בת שני חדרים ומאוחר יותר קיבלנו גם את הדירה הצמודה. ניסרנו מעבר בקיר המפריד בין הדירות וכך עברנו מדירה אחת לשנייה. אני ישנתי במטבח של הדירה השנייה ומיטתי הייתה צמודה לכיור שנוטרל. את השיעורים הייתי עושה בשירותים של הדירה השנייה שהרכבתי בהם מעין שולחן שהסתיר את האסלה. בשנים הראשונות, בצריף, לא היה לנו חשמל והשתמשנו, למאור, במנורות נפט.

מהצריף עברנו לדירה ברח' רבי עקיבא. היו אלה ימי סוף יוני 63, כשאני מתכונן לבחינות הבגרות, בין הארגזים והחבילות. מספר שבועות לאחר מכן התגייסתי לצבא כך שלא זכיתי להתגורר, בקביעות, בבית זה אלא הגעתי אליו לחופשות סוף שבוע קצרות, בלבד.

החינוך שקיבלנו בבית היה מאוד נוקשה. לא וויתרו לנו בקלה כבחמורה ובדיעבד הסתבר שהשיטה הוכיחה את עצמה. אבא שלי, שנתן את הטון בחינוך שלנו, החדיר בנו את השאיפה להיות תמיד "הטובים ביותר" וכך הפכנו למאוד שאפתניים. אמא שלי הייתה תמיד ברקע, נתנה את האיזון וסיפקה לנו את האהבה, החום והשקט הנפשי.

הבית היה תמיד מאוד מעורב ומזוהה מכל הבחינות: פוליטית, ספורטיבית, חברתית ומה לא? והכל בהשפעתו של אבא שלי. היינו מפא"יניקים אדוקים ובכל מערכת בחירות המטה של המפלגה היה אצלנו בבית, כאשר אני צוציק בן העשרה מתפקד בין הגדולים ומנהל את העניינים. אהדנו את הפועל באר שבע והלכנו לכל משחקיה, הליכה ברגל של יותר משעה לכל כיוון. בהנהגתו של אבא היינו מנהיגי השכונה, בעיקר בכדורגל. ארגנו קבוצות ומשחקים וידינו הייתה בכל. שימשנו מרכז, וחברים הגיעו אלינו הביתה, מכל עבר, למרות שהיינו עולים חדשים וגרנו בצריף.

הבית היה מסורתי מתון. שמרנו על השבת מבחינה זו שביום זה אמא שלנו לא עבדה, לא בישלה ולמעשה נחה. העובדה שאמא שהייתה רגילה לעבוד, מבוקר עד ערב, לא עסקה במאומה השרתה, בבית, אווירה מיוחדת של שלווה ורוגע. אבא לעומת זאת, עישן גם בשבת אבל בדיסקרטיות. אנחנו הילדים, נסענו, שיחקנו כדורגל, הכנו שעורים, אף בשבת, אבל הקפדנו לא להדליק אש. היום, כמובן, הדברים האלה מאוד השתנו אצלי. ביום כיפור הלכנו, כולנו, עם אבא, לבית הכנסת ולקראת סוף היום, לעיתים, גם אמא הייתה מצטרפת. בשבת, היינו אוכלים חמין כלשהו אבל כל ערב שבת הארוחה הורכבה מאותו מאכל: קוסקוס עם מרק וקציצות המכונות "בולט" (לא לפי המשמעות האנגלית "כדור" אלא הצרפתית, פשוט, "קציצה").

כשהגעתי לגיל 13 לא הייתה אפשרות כספית לחגוג לי בר מצווה לכן חיכינו עד שרפי הגיע לגיל מצוות ואז חגגנו בר מצווה ביחד, כאשר אני כבר בגיל… 15.5!

הלימודים

בכל שנותיי בבתי הספר הייתי המנהיג של הכיתה, אף כי לא השקעתי בלימודים, אלא יותר בכדורגל, ועשיתי את המינימום בשביל לעבור. כך היה גם בבחינות הבגרות, עברתי את כולן בציון 6 והיו מורים שאף התפלאו שעשיתי גם את זה. בכל אסיפות ההורים בבית הספר, חזרו אותם דיבורים:" מסוגל להרבה יותר אבל לא משקיע". בהפסקות הייתי מארגן משחקי כדורגל בין הכיתות, ובגיל התיכון שיחקתי בקבוצת הנוער של הפועל באר שבע, שנקראה הפועל "אברהם" באר שבע. הקבוצה לא שובצה בליגה לנוער משום שאז להגיע לבאר שבע, מהמרכז, לקח כמה שעות וקבוצות לא הסכימו לנסוע עד באר שבע, לכן שובצנו בליגה ג', הליגה הנמוכה ביותר, שהייתה ליגה אזורית וכללה קבוצות מערים וקיבוצים מאזור באר שבע. חלק מהשחקנים ששיחקו איתי עשו חיל, מאוחר יותר, בקבוצת הבוגרים של הפועל באר שבע. אני, לעומת זאת המשכתי לשחק בנבחרת הטכניון, בו התחלתי ללמוד אחרי התיכון, ושם הסתיימה קריירת המשחק שלי.

גם בטכניון הייתי פעיל חברתית וכבר בשנה הראשונה ייצגתי את הכיתה שלי במועצת הסטודנטים. במשך הזמן הייתי חבר ועד וגם יו"ר אגודת הסטודנטים של הטכניון. בשנת הלימודים השנייה פנו אלי ממפלגת העבודה, שכנראה ידעו על השתייכותנו הפוליטית ועל מעורבותי, עוד בצעירותי, והציעו לי להקים את תא הסטודנטים, חברי מפלגת העבודה, בטכניון ובאוניברסיטת חיפה, ואכן הקמתי את המסגרת הזו ועמדתי בראשה מספר שנים, כולל ייצוגה בפורומים ארציים.

המשפחה

בחופשות הקיץ של הטכניון עשיתי טירונות, קורס מכ"ים וקורס קצינים ובסיום הלימודים התגייסתי למרכז המחשבים של צה"ל (ממר"מ), שם הכרתי את סבתא חוה, שבאה לעשות מילואים בחופשה של שנת הלימודים הראשונה שלה באוניברסיטה. אחרי שנתיים התחתנו (01.08.72) ובתאריך 26.02.74 נולדה בתנו הבכורה, מרית, אמא שלך. בהמשך נולדו לנו עמרי (10.05.78) ומתן (30.04.83).

לאחר שחרורי מצה"ל, בשנת 1975, ניהלתי חברת תוכנה ובתאריך 01.02.77 הקמתי את חברת "מיחשוב" שבה עובדות סבתא חוה ואמא שלך, כשגם עמרי עבד בה, עד לפני מספר חודשים. גם אתה עבדת במיחשוב, פה ושם, בתיוקים ובתיקון מחשבים, והייתי שמח אם יום אחד תהיה המנהל שלה.

הזוית האישית

סבא משה: אילוני הוא נכדי, בכורי והיה לי חשוב להשתתף איתו בתכנית של הקשר הרב דורי ולמרות שאנחנו נפגשים יחד כמה פעמים בשבוע היה לי חשוב לספר לו בצורה מסודרת על התחנות החשובות בחיי. שמחתי לגלות שנודעו לו בהזדמנות זו דברים חדשים עלי ועל משפחתנו.

אילון: היה לי מאוד כיף בתכנית ובמפגשים ושמחתי לשמוע מסבא על מאורעות בחייו שלא ידעתי עליהם.