מהרצון לשרוד להתיישבות בארץ ישראל
מהחיים בגלות ובשואה לחיי חירות בישראל
שמי חוה קופרמן לבית בלאו, אני בת לניצולי
שואה. שני הוריי ילידי הונגריה.
אבי, ארי (אהרון) בלאו, גדל
בעיירה "פאפא" בבית אמיד. להוריו
הייתה חנות כלבו גדולה. הם היו חמישה
אחים.
שני בנים ושלוש בנות. הבכורה היא הילדה אחריה מונצי, והבא הוא ינו, אבי הוא הבא בתור והאחרונה
היא זלדה. שתיים מהאחיות היו נשואות ובעלות משפחות ואחות אחת רווקה.
כשאבי היה נער
צעיר, בגיל התיכון, פרצה מלחמת העולם השנייה והתחילה רדיפת היהודים באירופה,
התחילה
השואה. הגרמנים גייסו את אבי לעבודת כפייה
בעירו. כשהיה בן שבע-עשרה בחודש אפריל,
לאחר חג הפסח, נשלחה כל משפחתו לאושוויץ (יחד
עם כל יהדות הונגריה), מכיוון שאחיותיו היו נשואות עם
ילדים הן נשלחו לתאי הגזים עם
ילדיהן ונספו במחנה ההשמדה. אחיו נשלח למחנות העבודה יחד עם אביו
ושניהם נספו. בסלקציה
אבי סיפר שהוא נגר מקצועי, ונשלח לעבוד בנגרייה
באושוויץ. הוא הצטיין בהכנת
מתנות יוקרתיות לאהובות הקצינים הנאציים ובזכות זה היה
אהוב על מעבידיו וזכה ליחס מועדף כמו הברחות
של סנדויצ’ים וכך שרד תקופה ארוכה יחסית.
ביום כיפור הקצין הנאצי תפס את אבי ממלמל בעל פה את התפילות וכעונש נשלח כעבור תקופה קצרה לעבוד בקרימטוריום
(עבודתו הייתה לפנות את הגופות מהמשרפות). העבודה הייתה קשה פיזית ובלתי נסבלת נפשית.
לאחר כמה ימים אבא הבין שהוא לא ישרוד שם וחיפש דרך מילוט. הוא הצליח לברוח והצטרף
לצעדת המוות
(לקראת סוף המלחמה הגרמנים הצעידו את היהודים ששרדו את אושוויץ לכיוון
גרמניה).
אמי, לילי (לאה) לוי, נולדה וגדלה
בכפר קטן ושמו "נירצ'הזה". סבי, היה השוחט והמוהל של היהודים בכפר.
אמי הייתה
בת למשפחה גדולה בת תשע נפשות. הראשונה היא אונוש, אחריה שוני, וטיבי אחריו, ואמא שלי
היא הבת הרביעית, מונצי צעירה ממנה בשנה וחצי,
בני הזקונים הם יוסל ומוטי. כמו כל יהודי הונגריה,
גם משפחתה נשלחה בחג הפסח למחנה אושוויץ. אחותה הגדולה הצליחה לברוח בדרך וחייתה בבודפשט
בזהות בדויה של נוצרייה וכך שרדה את השואה. שני אחיה הגדולים נשלחו למחנות עבודה ושרדו.
אמי
ואחותה הצעירה ממנה בשנה וחצי עבדו במחנה ההשמדה בירקנאוו ושרדו. שני אחיה הקטנים
נשלחו
לקרמטוריום יחד עם הוריה ונספו.
לאחר המלחמה כל אחד מהוריי,
בנפרד ,הגיע למחנה באיטליה שנקרא "הקיבוץ". זהו מחנה שהוקם ע"י
אנשי
העלייה שנשלחו כדי להכין אותם לחיים בארץ. הם לימדו אותם עברית, חקלאות והתמצאות בארץ.
הוריי נפגשו בקיבוץ. משם עלו ארצה באוניית מעפילים שנקראה "שבתאי לוז'ינסקי"
.
בלילה
סוער במיוחד הם הגיעו ארצה והועברו לקיבוץ ניצנים בדרום. מיד הולבשו בבגדי הקיבוצניקים המקומיים וצורפו למעגלי
ההורה כדי שהאנגלים שהגיעו אחריהם במהירות
לא יזהו את העולים החדשים. האנגלים שלחו
את כל מי
שתפשו לקפריסין ורק לאחר תקופה הצליחו להבין מי ישראלי ומי עולה חדש. הורי נשארו
בקפריסין, התחתנו שם ועלו לארץ לאחר קום המדינה.
בארץ נשלחו למעברה בחדרה ומשם עברו
לבית של מפונים בעיר התחתית בחיפה. (בית של מפונים זה
בית שהיה שייך לערבים שברחו מהארץ
בפרוץ מלחמת השחרור). אני נולדתי שם בעיר התחתית בחיפה,
בבית של מפונים. בדירה אחת גרו כמה משפחות. לכל משפחה הוקצה חדר אחד, המטבח והמקלחת
היו
משותפים.
בחדר גרנו הוריי, אני ושני אחים של אמי. גרנו בדלות, האמצעים היו מצומצמים
מאוד, אך למרות זאת האווירה
הייתה טובה, מאושרת ושמחה, הם שרדו והגיעו להקים בית בישראל.
אמי לא עבדה, אבי עבד כנגר.
כשהייתי בת שנתיים עברנו לקריית שמואל. קריית שמואל הייתה
שכונה קטנה, קהילה דתית של כמה בתים
מוקפים דיונות חול, כמעט ולא היו עצים. הכול היה
מאוד פונקציונאלי (לא הקדישו חשיבות ליופי ודברים לא
הכרחיים לקיום היום יומי).
כשהיית בת חמש, נולדו אחיי, אח ואחות
תאומים. עד גן חובה הייתי בבית, כמעט לא
ידעתי עברית, מכיוון
שאמי שהייתה עולה חדשה ידעה רק הונגרית. ילדותי עברה עליי בקריית שמואל, למדתי
שם בבית ספר יסודי
(עד סוף כיתה ח' מפני שלא הייתה אז חטיבה).
בבית הספר היו הרבה ילדים
שהוריהם היו ניצולי שואה, כך שלא הרגשתי חריגה או יוצאת דופן. כילדה לא
הבנתי את המשמעות של להיות "דור שני"
על כל המשתמע מכך. האווירה בבית הייתה נעימה וטובה, והורגשה אהבה בבית. לא חשנו עצב
ולא שמענו בכי. כל חג הבית התמלא באורחים והיה שמח.
מכוון שהורי היו ניצולי
שואה הייתה דאגה גדולה לבריאותנו , האוכל היה נושא חשוב
מאוד בביתנו. אמי דאגה שנאכל אוכל בריא ומזין.
אסור היה לזרוק או להשאיר בצלחת. השכלה
וחינוך ראוי היו משמעותיים בחשיבותם בבית. להורי היה חשוב
מאוד שנלמד ונהיה
תלמידים טובים בעלי ידע נרחב. הגנו עלינו מאוד והייתה חרדה גדולה מכל פעילות פיזית
חריגה ומאומצת. נאלצתי להתחנן ,לבקש ולהילחם
פעמים רבות כדי שיאפשרו לי להשתתף באירועים של
התנועה שהיו מחוץ לישוב., דבר שרציתי בכל מאודי, רציתי
להיות כמו כולם.
בתיכון למדתי בעירוני ו' בחיפה.
בבית לא הסכימו שאתגייס, כך שהתחלתי ללמוד בסמינר למורות למלאכה
בתל אביב, בית צעירות
מזרחי, לאחר שלוש שנות לימוד התחלתי ללמד.
נישאתי לצחי, יש לנו שני ילדים,
מרב וערן. בהמשך ובמקביל לעבודה, ניהול הבית
והמשפחה, חזרתי ללמוד וסיימתי תואר ראשון בחינוך ואומנות
יצירה ותואר שני בחינוך באוניברסיטת
חיפה. לאחר עשרים וחמש שנות הוראה פרשתי לגמלאות.
התנדבתי ב"עמך" במשך שנים רבות ובספריה העירונית אני עדיין מתנדבת.
אני מציירת והשתתפתי
בתערוכות רבות, חלקן
תערוכות יחיד וחלקן משותפות .
כיום ילדנו בוגרים והקימו משפחות משלהם. למרב, ( מורה לחינוך מיוחד), ובעלה שרון,(
עצמאי), יש שני ילדים,
רוני ותומר. לערן (כלכלן) ואשתו מילי (עובדת באוניברסיטת
חיפה) יש בת, שיר.
מילון
סלקציהפירוש המילה סלקציה הוא סינון, כלומר, הנאצים רצו שאירופה תהיה "מטוהרת" מאנשים שלדעתם לא ראויים להיות בה, היהודים.
קרימטוריום
הקרימטוריום הוא המקום בו שרפו את גופות היהודים שנהרגו בשואה (משרפה).
בית מפונים
בית מפונים זהו בית שהיה שייך לערבים שפונו מבתיהם.
דור שני
בניהם ובנותיהם של ניצולי השואה נקראים "הדור השני לניצולי השואה".
ציטוטים
”"כשהיינו בבית המפונים אמנם גרנו בדלות, אך היו לנו כל האמצעים הדרושים לקיום ומחיה"“