מאגר סיפורי מורשת

שמי חני שרגר ואני סבתא של דניאל שרגר מכיתה ו' 2 בבית הספר קריית יערים ברמת-השרון. נולדתי ברמת השרון באוקטובר שנת 1952 להוריי מקס וברכה מילנר.

אבא שלי מקס נולד בשנת 1926 בעיר וויאליצ'קה המכונה "עיר המלח" שבדרום פולין. אבי היה ניצול שואה. הוא שרד חמש שנים של מחנות תופת ונשאר יתום מגיל 13 – כל המשפחה שלו היתה באותו קרון ברכבות המוות בדרך למחנה השמדה בלזץ  בדרך סבא רבא שלו הקפיץ אותו ואת שני חבריו מהרכבת דרך החלון. הם ברחו ופגשו שוטר פולני ששאל אותם אם הם יהודים. הם ענו לו שלא ושהם ברחו מהבית, כי הייתה להם אימא חורגת שהתעללה בהם, והשוטר נתן להם זלוטי וחצי לכל אחד כדי שיחזרו לבתיהם. הוא סיפר להם שהמשטרה הגרמנית מחפשת ילדים יהודים שקפצו מהרכבת. הם הגיעו בחזרה לוויאליצ'קה ושם אחד השומרים ברכבת שהכיר אותו סיפר לו שכל משפחתו הושמדה בבלזן. הוא גם סיפר לו שאבא שלו יוסף ועוד אנשים חפרו בורות מחבוא בבית הקברות הנוצרי והחביאו שם נשק. התברר שאבא שלו נתפס על ידי הגרמנים כאשר חיפש נשק במחבוא ולכן הועלה על הרכבת.

בהמשך, שכן אחר תפס את אבא שלי ומכר אותו לשוטרים הפולנים עבור 6 ק"ג סוכר והשוטרים העבירו אותו לידי המשטרה הגרמנית. הוא הועבר למחנה השמדה פלשוב, ממנו למחנה השמדה מטהאוזן ומשם למחנה השמדה נוסף בשם גוזנשטיין ממנו שוחרר ביום 5 במאי 1945 על ידי הצבא האמריקאי. שיחרר אותו חייל אמריקאי יהודי בשם צ'ארלי שנתן לו לאכול והסביר לו שהוא צריך לאכול לאט לאט. צ'ארלי שלח מברק להוריו בארה"ב שמצא ילד יהודי יתום והם רצו לאמץ אותו. הוא נשאר בקשר איתו ועם משפחתו עד יום מותו.

בשנת 1947 אבא עלה לארץ וגוייס מיד ל"חטיבת הראל", שם פגש חבר שלו מפולין. בחופשות הוא הגיע עם החבר לרמת השרון ושם הכיר את אימא שלי, ברכה כהן. ברכה אימא שלי נולדה בבאר טוביה בשנת 1928. ההורים שלה עלו מרוסיה בתחילת שנות ה-20 והתיישבו בבאר טוביה אבל ברחו לרחובות בגלל שהערבים באזור התנכלו להם.

הגברים יצאו לחפש מקום חדש להתיישב בו ומצאו את האדמות במקום שהיום הוא העיר רמת השרון. הם חזרו לרחובות לאסוף את משפחותיהם ואז הקימו כחלק מגרעין של 12 משפחות את "עיר שלום" שהפכה בסופו של דבר ל"רמת השרון".

בשנת 1948 הם התחתנו והולידו אותי ואת אחי, שמעון מילנר. גרנו בבית של סבתי ברחוב סוקולוב עם המון חיות בית – תרנגולים, ברווזים ועיזים, יחד עם כל הדודים ובני הדודים מצד אמי. כילדים הייתה לנו ילדות מאד יפה.

סבתא רבתא ברכה וסבא רבא מקס

התגייסתי לצבא בשנת 1971 כצפנית (מפענחת צופן) ושירתי ב"בור" בקריה. השתחררתי בשנת 1973 ומספר חודשים לאחר מכן גוייסתי למילואים בזמן מלחמת יום הכיפורים ונשלחתי לרפידים שבסיני. מספר חודשים לאחר מכן הכרתי את מי שהיה לבעלי אריה שרגר.

אריה שרגר

אריה נולד בתל אביב בשנת 1947 לבלה ומאיר שרגר. אביו מאיר, יליד העיר בלנדוב פולין בשנת 1913, עזב את משפחתו בשנת 1935 והצטרף לצבא הפולני. בשנת 1937 עבר לצבא הרוסי ואז לצבא הבריטי ואיתו הגיע למזרח התיכון. בהתחלה שירת בתימן ואז עזב את הצבא ועלה לישראל. הוא התגורר בתל-אביב. כל משפחתו של מאיר נספתה בשואה פרט לאחותו שהוא לא ידע שנשארה בחיים. הוא גילה במקרה שיש לו אחות שחיה במיאמי.

אמו בלה נולדה בוילנה בפולין בשנת 1927. משפחתה של בלה עלתה לישראל חצי שנה לפני שפרצה מלמת העולם השנייה. בלה הייתה אמורה לעלות לישראל שנה אחריהם במסגרת הקיבוץ, אבל מאחר ופרצה המלחמה ולא אפשרו ליהודים לצאת מפולין, היא נשארה בפולין וחיה בגטו וילנה ואחר כך ברחה מהגטו והצטרפה לפרטיזנים. רק בתום המלחמה היא עלתה לארץ ואחרי מספר שנים הכירה את סבא מאיר. הם נישאו וגרו כל שנותיהם בתל אביב.

סבתא רבתא בלה סבא רבא מאיר והנכד שחף

סבא אריה נולד באוגוסט בשנת 1947 בתל אביב ואחרי מספר שנים נולדה אחותו אסתר. אריה גדל ולמד בתל אביב. הוא למד באורט סינגלובסקי, התגייס לצבא ולאחר השחרור הוא עבד בדואר (היום בזק) כטכנאי טלפונים.

אריה ואני הכרנו בשנת 1973 ונישאנו בינואר בשנת 1976. בני הבכור שחף (אבא של דניאל)  נולד בדצמבר בשנת 1976. שלוש שנים אחר כך נולד אורן ושלוש שנים אחר כך נולדה מעין.

את כל שנותנו בילינו ברמת השרון. בשנת 1979 פתחנו את מפעלי "פיקנטי" שהפך במהרה להצלחה גדולה. מכרנו שם נקניקים וסלטים ואוכל מוכן. עם השנים פתחנו סניפים ברחבי הארץ וכן רשת מסעדות (איטלקיות, בשריות, מזרחיות וסיניות)..

ביולי 1992, בשיא ההצלחה של המפעל, באירוע שוד מזוין, אריה נרצח ברצח שלא פוענח עד היום. לאחר כמה שנים סגרנו את המפעל. כולנו נשארנו ברמת השרון. הילדים נישאו והקימו משפחות והיום אני סבתא מאושרת לשישה נכדים ונכדות.

סיפורו של חפץ

בשנת 1988 בטיול שורשים לפולין, כשסבתא הגיעה לבקר את הבית שהיה שייך למשפחתה לפני המלחמה, גרה שם משפחה פולנית, שהסכימה לפתוח את ביתה ומסרה לידיה פמוט מכסף וסלסילת ממתקים שנשארו כמזכרת ממשפחתה.

הזוית האישית

סבתא חני: נהניתי מאד מהשיתוף של ההיסטוריה המשפחתית ומכך שדניאל התעניין בנושא והעמיק. אני מאחלת לדניאל בריאות והמשך שיתוף סיפורים מהחיים שלי ושלו.

דניאל: היה מאד מעניין ללמוד על ההיסטוריה המשפחתית. למרות שאני מכיר את הסיפור למדתי עוד הרבה דברים חדשים. אני מאחל לסבתא שתחיה עד 120, תמיד תהיה בריאה ותמשיך להכין לי אוכל טעים.