מאגר סיפורי מורשת

עם גבס, במקום טירונות

 

את ציון הכרתי כאשר הגיע לקיבוץ חצור בתור חייל (צנחן) עם הגרעין שלו למחלקת נח"ל. הייתי  אז בכיתה י'. הכרנו כאשר ארגנו ערב ריקודי עם משותף לגרעין שלו ולקבוצה שלי.התחלנו את החיים המשותפים שלנו בקיבוצי, שאליו הגעתי כשהייתי נערה, בקיבוץ חצור. כאן גידלנו את כל חמשת בנינו. כל הבנים גדלו בחינוך קיבוצי בלינה משותפת.

מהרגע שהילדים הגיעו מבית היולדות הם גדלו בבית התינוקות ולא בבית ההורים. האמא באה להניק את התינוק ולטפל בו כל ארבע שעות . בלילה הייתה שומרת לילה שהאכילה את התינוק מהבקבוק. התינוק היה נמצא עם ההורים כל יום משעה ארבע אחרי הצהרים ועד שעה שבע בערב.  וכך לאורך כל ילדותם והתבגרותם, עד סיום י"ב. כל חמשת הבנים שלנו גדלו כך. בבית הילדים הם אכלו, התקלחו, שיחקו, למדו , חלו והחלימו, הלכו לישון בלילה וקמו בבוקר, התלכלכו והחליפו בגדים , ולהורים היו מגיעים רק לשלוש שעות ביום. ובערב, אחרי שהילדים חזרו לבית הילדים, המטפלת הייתה משכיבה אותם לישון ובלילה שומר לילה היה שומר עליהם.

 

אנחנו, המבוגרים, התפננו לפעילות חברתית בקיבוץ,לחיי תרבות ולתחביבים שלנו. אבל….. שלוש שעות האלה, שבילינו עם ילדינו, היו מוקדשות אך ורק לילדים שלנו. לא עבדנו באותן שעות, לא בישלנו, לא כיבסנו ,לא ערכנו קניות,  לא היו טלפונים, לא עסקנו בשום דבר מלבד בילדים שלנו . הלכנו הרבה לטייל, שיחקנו משחקי שולחן, קראנו יחד ספרים (לא הייתה טלויזיה ולא מחשב), הבנים שלנו הצטיינו במשחק שח מט, בדוקים, דומינו וכדורגל.  אנחנו, ציון ואני, היינו הצלמים של הקיבוץ. היינו מקדישים לתחביב הזה שעות על גבי שעות. צילמנו כל אירוע , כל מסיבה, כל חתונה וכל חג. וכמובן גם פיתחנו את התמונות (שחור לבן)  בחדר חושך, פרסמנו אותם בקיבוץ וגם הדפסנו לפי הזמנה. וכל זה על חשבון זמננו החופשי וללא כל תמורה. 

 

עבדתי בכל מקום שהקיבוץ היה זקוק לי. 20 שנה עבדתי במטבח בתור מבשלת וגם ניהלתי את המטבח. לא קיבלנו כסף תמורת העבודה אלא תקציב קטן בכל חודש שמיועד לפינוקים קטנים ומתנות קטנות. את כל המצרכים כמו אוכל בחדר האוכל, בגדים, נעלים, רהיטים לבית, כמובן בית (חדר קטן) מצרכים כמו קפה, תה, סוכר ועוגיות לבית קיבלנו לפי הצורך. גם הילדים קיבלו כל מה שנחוץ כדי לחיות ואפילו להנות.

 

 

עבדתי בהרבה מקומות עבודה ומילאתי הרבה תפקידים גם חברתיים, שברובם ככולם נהניתי מאוד.  במשך הזמן התחביב שלי התפתח לעיסוק בתקשורת קהילתית. צילמתי במצלמת וידאו, ביימתי, ערכתי,  וגם הגשתי ושידרתי במעגל סגור, כתבות על הקיבוץ, על אירועים, על ההתפתחויות והשינויים ועל אנשים בקיבוץ. שעות ארוכות ביליתי בחדר עריכה שבניתי לעצמי ושוב –  כל זה בהתנדבות על חשבון זמני הפרטי. ואז פניתי לכיוון אמנותי והתחלתי לצייר ולעבוד בקרמיקה. בעצם תמיד אהבתי את כל עבודות היד. והכל בלימוד עצמי. ציירתי על חלוקי נחל, על משי, פיסלתי בפימו ובירקות, סרגתי המון, תפרתי בגדים, העברתי חוגים לעבודות יד, לימדתי ווידאו ותמיד הכי אהבתי לשחק בהצגות ולשיר.

 

היום אני גימלאית מלאת מרץ ואין לי רגע פנוי בחיי התוססים. חשבתי לתומי שכאשר אצא לפנסיה יהיה לי המון זמן פנוי. אז ככה! היום אני עושה המון והכי חשוב שאני נהנית מכל רגע שעובר בחיים שלי. אני פעילה בהתנדבות במסגרת חברים ותיקים בקיבוץ ואנשים בגילי שיצאו לגימלאות, מארגנת פעילויות, מפגשים במועדון והרצאות. מתנדבת בבית הספר באשדוד במסגרת "ידיד לחינוך" פעם בשבוע, פעמים בשבוע הולכת לחדר כושר לשחות ולהתעמל במים, מציירת ומשתייכת לאגודת אמני אשדוד, כותבת מדי פעם , מוציאה לאור אלבומים וספרונים בתוכנת "לופה" והחשוב ביותר עסוקה מאוד עם כל הנכדים הרבים שיש לי! 

 

יש לי הרבה ידידים חדשים שהכרתי באינטרנט (בזמנו ב icq ) ואנחנו שומרים על קשר טוב ונפגשים מדי פעם. כל שנה אנחנו מארחים אותם למימונה בביתנו.  אני מטיילת הרבה בחו"ל ויש לי המון ידידם טובים בפולין שהכרתי דרך האינטרנט ואני מבקרת אותם הרבה בפולין. גם מארחת הרבה חברים בביתי.

 

החשוב ביותר, משתדלת לשמור על בריאות טובה, מצב רוח טוב, חיוך ולהמשיך בחיים מאושרים ופעילים עם ציון היקר, בעל ברית לחיים שלי מזה 52 שנה כשביחד אנחנו ממשיכים לשמור על אחדות משפחתית.