מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מהרי אורל לקיבוץ חצור

אורית שדה
אורית בילדותה
אורית שדה מתנדבת "ידיד לחינוך"

ברוסיה ובפולין
שמי אורית שדה. אבל לא נולדתי בשם זה.נולדתי ברוסיה ( אז ברה"מ) ב 10 לחודש ינואר שנת 1944 . ההורים , כל אחד לחוד, ברחו מפולין בזמן מלחמת העולם השנייה , והכירו ביניהם עמוק בתוך הרי אורל ברוסיה. אמי, הלנה גרינשפן, ברחה לרוסיה עם חברתה כאשר כל המשפחה שלה נשארה ונספתה בגטו ווארשה. אבי, דוד מורז'אן, ברח עם כל משפחתו, הוריו ואחיו ורק אחות אחת נשארה בפולין. אחות זו עבדה עם יאנוש קורצ'אק ונספתה עם כל הילדים.
אורית עם הוריה

אורית עם הוריה
בחוץ היה מינוס 40 מעלות ואמי עבדה בתור פועלת בניין. כאשר כרעה ללדת, הורידו אותה מהפיגומים מקומה שלישית.ההורים קראו לי קלרה על שם שחקנית תיאטרון מפורסמת. כשהייתי בת שנתיים וחצי חזרו הורי לפולין ולא מצאו את בתיהם. קיבלנו בית בדרום מערב פולין, בשלזיה,  בשטחים שהוחזרו לפולין על ידי הגרמנים. שם נולד אחי היחיד ושמו מרדכי על שם סבי, אב אמי, שניספה בגטו וארשה.
 

אורית ואחיה הצעיר

 
אורית ואחיה הצעיר
בפולין סיימתי( כמעט) את בית הספר היסודי. ההורים היו מאוד עסוקים בעבודה ובלהתפרנס לכן מגיל 10 כבר ניהלתי את הבית: טיפלתי באחי הקטן, עשיתי קניות ובישלתי להורים ועשיתי כל מה שקשור בעבודות הבית.עלינו לארץ חודש וחצי לפני סיום לימודי בבית הספר. הייתי אמורה לקבל תעודת הצטיינות של בית הספר ולכן מאוד כעסתי על ההורים שאנחנו מפסיקים הכל באמצע. למען האמת לא הייתה שום אפשרות לשנות את מועד העלייה כי ההתרעה לעזוב את פולין הגיעה רק עשרה ימים לפני שיצאנו. למזלי, המחנך שלי הבטיח שאקבל את התעודה הטובה שלי לפני שאני עוזבת . הבטיח וקיים!
אורית וחברות בבית ספרה בפולין

אורית וחברות בבית ספרה בפולין
 
ההשתלבות בקיבוץ
כבר בפולין שמעתי תוכנית ברדיו על הקיבוץ. שמעתי על החיים השיתופיים, על זה שכולם חיים על פי הרעיון הסוציאליסטי "כל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". אבל מה שבמיוחד מצא חן בעיניי זה שבקיבוץ , בבית הספר, לא נותנים ציונים. עוד לפני שהגענו לארץ החלטתי שאני רוצה ללמוד ולחיות בקיבוץ. כך, נערה בת 13.5, הגעתי לקיבוץ חצור כילדת חוץ לקבוצה של בני קיבוץ. הגענו חמישה נערים מתבגרים מפולין לקבוצת ילדי קיבוץ, צברים, שגדלו בקבוצה ביחד מגיל אפס ושלא ידעו ולא הכירו ילדים אחרים מלבד קיבוצניקים.
 
לא היה קל להיקלט בתוך הקבוצה. למען האמת יצאנו מפולין בתור יהודים לא אהובים ובקיבוץ, בקבוצת איילה, הפכנו לפולנים שצחקו עליהם כי לא ידענו עברית ודיברנו בינינו פולנית. מכיוון שמייד רצינו להשתלב בקבוצה החלטנו כעבור שבוע, בהנהגתי, להפסיק לדבר פולנית ולנסות לדבר אך ורק עברית שלא ידענו. כך, תוך שלושה חודשים, השתלבנו לא רק בחיי החברה אלא גם בכיתה לימודית .
 תמונה 1
 
כל הילדים לא רק למדו אלא גם עבדו שלוש שעות מדי יום. אני התחלתי לעבוד בלול. שם עבד גם חבר קיבוץ מצרפת שלימד אותי איך לאסוף ביצים . כששאל אותי לשמי, וכששמע ששמי קלרה, הוא אמר לי שכאן בארץ, קלרה זה שם של "דודה" ולא מתאים לנערה יפה כמוני. הוא הציע לי את השם אורית  ואני , בלי לדעת מה המשמעות של השם, מיד הסכמתי ואהבתי את הצליל שלו. וכך ברגע אחד, תוך כדי קירקור התרנגולות, הפכתי לאורית. 
 
גם כאן הייתי תלמידה טובה, במיוחד במקצועות ריאליים ובמתמטיקה. במקצועות שהיה צריך לקרא הרבה,  היה לי יותר קשה , אך הייתי תלמידה טובה וידעתי את החומר בעיקר מהקשבה בשיעורים.בסוף כיתה י"ב , לקבוצת "איילה" הצטרפו נערים מ"שומר הצעיר" בחיפה וירושלים וכך הפכנו לגרעין "אלה" והתגייסנו לנח"ל. אחרי שלושה ימים בטירונות שברתי את הקרסול .חודשים עם רגל בגבס הספיקו לי להחליט שאני מוכנה להתחתן עם ציון בעלי, שמזה שנתיים וחצי היה חברי.
 

עם גבס, במקום טירונות

עם גבס, במקום טירונות
 
 

ציון שדה

ציון שדה
 
המשפחה שלי
את ציון הכרתי כאשר הגיע לקיבוץ חצור בתור חייל (צנחן) עם הגרעין שלו למחלקת נח"ל. הייתי  אז בכיתה י'. הכרנו כאשר ארגנו ערב ריקודי עם משותף לגרעין שלו ולקבוצה שלי.התחלנו את החיים המשותפים שלנו בקיבוצי, שאליו הגעתי כשהייתי נערה, בקיבוץ חצור. כאן גידלנו את כל חמשת בנינו. כל הבנים גדלו בחינוך קיבוצי בלינה משותפת.
מה זו לינה משותפת?
מהרגע שהילדים הגיעו מבית היולדות הם גדלו בבית התינוקות ולא בבית ההורים. האמא באה להניק את התינוק ולטפל בו כל ארבע שעות . בלילה הייתה שומרת לילה שהאכילה את התינוק מהבקבוק. התינוק היה נמצא עם ההורים כל יום משעה ארבע אחרי הצהרים ועד שעה שבע בערב.  וכך לאורך כל ילדותם והתבגרותם, עד סיום י"ב. כל חמשת הבנים שלנו גדלו כך. בבית הילדים הם אכלו, התקלחו, שיחקו, למדו , חלו והחלימו, הלכו לישון בלילה וקמו בבוקר, התלכלכו והחליפו בגדים , ולהורים היו מגיעים רק לשלוש שעות ביום. ובערב, אחרי שהילדים חזרו לבית הילדים, המטפלת הייתה משכיבה אותם לישון ובלילה שומר לילה היה שומר עליהם.
 
אנחנו, המבוגרים, התפננו לפעילות חברתית בקיבוץ,לחיי תרבות ולתחביבים שלנו. אבל….. שלוש שעות האלה, שבילינו עם ילדינו, היו מוקדשות אך ורק לילדים שלנו. לא עבדנו באותן שעות, לא בישלנו, לא כיבסנו ,לא ערכנו קניות,  לא היו טלפונים, לא עסקנו בשום דבר מלבד בילדים שלנו . הלכנו הרבה לטייל, שיחקנו משחקי שולחן, קראנו יחד ספרים (לא הייתה טלויזיה ולא מחשב), הבנים שלנו הצטיינו במשחק שח מט, בדוקים, דומינו וכדורגל.  אנחנו, ציון ואני, היינו הצלמים של הקיבוץ. היינו מקדישים לתחביב הזה שעות על גבי שעות. צילמנו כל אירוע , כל מסיבה, כל חתונה וכל חג. וכמובן גם פיתחנו את התמונות (שחור לבן)  בחדר חושך, פרסמנו אותם בקיבוץ וגם הדפסנו לפי הזמנה. וכל זה על חשבון זמננו החופשי וללא כל תמורה. 
 
עבדתי בכל מקום שהקיבוץ היה זקוק לי. 20 שנה עבדתי במטבח בתור מבשלת וגם ניהלתי את המטבח. לא קיבלנו כסף תמורת העבודה אלא תקציב קטן בכל חודש שמיועד לפינוקים קטנים ומתנות קטנות. את כל המצרכים כמו אוכל בחדר האוכל, בגדים, נעלים, רהיטים לבית, כמובן בית (חדר קטן) מצרכים כמו קפה, תה, סוכר ועוגיות לבית קיבלנו לפי הצורך. גם הילדים קיבלו כל מה שנחוץ כדי לחיות ואפילו להנות.
 תמונה 2
 
עבודה ותחביבים
עבדתי בהרבה מקומות עבודה ומילאתי הרבה תפקידים גם חברתיים, שברובם ככולם נהניתי מאוד.  במשך הזמן התחביב שלי התפתח לעיסוק בתקשורת קהילתית. צילמתי במצלמת וידאו, ביימתי, ערכתי,  וגם הגשתי ושידרתי במעגל סגור, כתבות על הקיבוץ, על אירועים, על ההתפתחויות והשינויים ועל אנשים בקיבוץ. שעות ארוכות ביליתי בחדר עריכה שבניתי לעצמי ושוב –  כל זה בהתנדבות על חשבון זמני הפרטי. ואז פניתי לכיוון אמנותי והתחלתי לצייר ולעבוד בקרמיקה. בעצם תמיד אהבתי את כל עבודות היד. והכל בלימוד עצמי. ציירתי על חלוקי נחל, על משי, פיסלתי בפימו ובירקות, סרגתי המון, תפרתי בגדים, העברתי חוגים לעבודות יד, לימדתי ווידאו ותמיד הכי אהבתי לשחק בהצגות ולשיר.
חמשת המופלאים – הבנים שלי:  גל, תמיר, יובל, ניר, אביב
 
היום אני גימלאית מלאת מרץ ואין לי רגע פנוי בחיי התוססים. חשבתי לתומי שכאשר אצא לפנסיה יהיה לי המון זמן פנוי. אז ככה! היום אני עושה המון והכי חשוב שאני נהנית מכל רגע שעובר בחיים שלי. אני פעילה בהתנדבות במסגרת חברים ותיקים בקיבוץ ואנשים בגילי שיצאו לגימלאות, מארגנת פעילויות, מפגשים במועדון והרצאות. מתנדבת בבית הספר באשדוד במסגרת "ידיד לחינוך" פעם בשבוע, פעמים בשבוע הולכת לחדר כושר לשחות ולהתעמל במים, מציירת ומשתייכת לאגודת אמני אשדוד, כותבת מדי פעם , מוציאה לאור אלבומים וספרונים בתוכנת "לופה" והחשוב ביותר עסוקה מאוד עם כל הנכדים הרבים שיש לי! 
 
יש לי הרבה ידידים חדשים שהכרתי באינטרנט (בזמנו ב icq ) ואנחנו שומרים על קשר טוב ונפגשים מדי פעם. כל שנה אנחנו מארחים אותם למימונה בביתנו.  אני מטיילת הרבה בחו"ל ויש לי המון ידידם טובים בפולין שהכרתי דרך האינטרנט ואני מבקרת אותם הרבה בפולין. גם מארחת הרבה חברים בביתי.
 
החשוב ביותר, משתדלת לשמור על בריאות טובה, מצב רוח טוב, חיוך ולהמשיך בחיים מאושרים ופעילים עם ציון היקר, בעל ברית לחיים שלי מזה 52 שנה כשביחד אנחנו ממשיכים לשמור על אחדות משפחתית. 
הנכדים

הנכדים
 
תשע"ה

מילון

יאנוש קורצ'אק
היה רופא, סופר ומחנך. שמו המקורי היה הנריק גולדשמיט, והוא נולד בעיר ורשה שבפולין בשנת 1878 למשפחה יהודית עשירה ומתבוללת. יאנוש קורצ'אק למד רפואה באוניברסיטת ורשה, ובמהלך לימודיו עבד במחלקת הילדים של בית החולים, שם פגש ילדים ממשפחות עניות והכיר את מצוקותיהם. הוא הקים שני בתי יתומים אחד ליתומים יהודיים והשני ליתומים פולניים. את בית היתומים היהודי ניהל במשך כ- 30 שנה - משנת 1911 ועד להירצחו במחנה המוות טרבלינקה בשנת 1942.

ציטוטים

”מה שבמיוחד מצא חן בעיניי זה שבקיבוץ , בבית הספר, לא נותנים ציונים“

הקשר הרב דורי