מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מהרי אורל לירושלים

אחרי 60 שנה, סבתא חיה עם גוני
סבתא חיה תחפושת צוענייה מפולין

נולדתי בעיר מגניטגורסק שבהרי אורל, בני נולדו בירושלים. דרך ארוכה מאוד עשינו מאז.
 
יכול להיות, שאילולי פרצה מלחמת העולם השנייה, ואילולי הייתה השואה, הייתי חיה בפולין, בעיר פלוצק. הייתי רואה את ירושלים רק בטלוויזיה הפולנית.  אבל, מלחמת העולם השנייה פרצה בתאריך 1 לספטמבר 1939, ושינתה את חייהם של כל האנשים שחיו באירופה ובמיוחד שינתה את חיי היהודים. פולין נכבשה ע"י הגרמנים זמן קצר מאוד לאחר פרוץ המלחמה,(1939 ספטמבר) והיהודים נאלצו לעבור למחנות ריכוז ולגטאות.
הורי ברחו מהגורל הזה
הורי ואחותי רוזה (שושנה), שהייתה רק בת שנתיים, ברחו מביתם בעיר פלוצק, לרוסיה. קודם כל ברח אבי, ואחר כך אימי עם אחותי בת השנתיים. הם נפגשו ברוסיה, ונשלחו מזרחה להרי אורל לעבוד במפעלים שייצרו מדים לצבא הרוסי. היה עוני גדול, והיה מחסור באוכל, אבל לפחות לא נשקפה סכנה לחייהם.
 
אני נולדתי שם בשנת 1943
כשהסתיימה המלחמה הייתי בת שנתיים. כשהייתי בת 3, חזרה המשפחה יחד עם פליטים אחרים שברחו מפולין לרוסיה, לארץ המוצא שלהם בחזרה לפולין. מה אני זוכרת מרוסיה, או מהנסיעה הארוכה מהרי אורל לפולין ? כמעט כלום. נסענו כמעט שבוע ברכבת, היום ניתן לטוס את המרחק הזה במספר שעות.
 
בחזרה לפולין 
בפולין, גרנו בבית גרמני נטוש. חיכינו לאפשרות לעלות ארצה, כשתקום מדינת ישראל. בינתיים גרנו בפולין, בעיר וואבז'יך, שליד העיר הגדולה וורצלב. כשהגענו ללוובז'יך הייתי בת שלוש, כשעזבנו ועלינו לארץ ישראל, הייתי בת שבע.
 
מה אני זוכרת מ ארבעת השנים האלה בפולין?
הרבה תמונות נמצאות אצלי בזיכרון. אני זוכרת שלג, הרבה שלג. שלג לבן ויבש, שאפשר היה להתגלגל עליו, לנסוע במזחלת, ולבנות בובות שלג. היינו שוכבים על השלג, ומזיזים את הידיים והרגלים והייתה נוצרת צורה של נשר על השלג. היינו גולשים במזחלת במורד שליד הבית, ואני עדיין שומעת את צעקות הפחד והשמחה, כשגלשנו במהירות רבה במדרון.
אני זוכרת, קישוטי חג המולד שמצאתי בעליית הגג בבית שגרנו בו, (קודם גרו שם גרמנים נוצרים). הקישוטים היו מקסימים, פעמוני זכוכית צבעוניים, מלאכים שונים וכוכבים זוהרים. כולם היו עטופים בנייר לבן דק ואני שמרתי עליהם בנאמנות רבה.
 
סבתא חיה בגיל 12
תמונה 1
אני זוכרת את הבובות שהיו לי, עם שער ארוך אמתי. אהבתי לשחק בבובות. אהבתי להלביש אותם בתלבושות שונות ולהשכיב אותם לישון במיטת הבובות העשויה מעץ, שהייתה לי. אהבתי גם לשחק בבית הבובות הגדול שקנו לאחותי ולי.
בחורף, כשבחוץ הכל היה מכוסה בשלג, בבית היה חם ונעים. בכל בית היה תנור גדול, בנוי מלבנים אדומות, שהסיקו אותו בפחם. התנור דלק כל החורף ללא הפסקה. במיוחד אני זוכרת, רדיו גדול, גדול מאוד, שהיה רק לשכנים שלנו. כל יום אחרי הצהרים הייתה משודרת תכנית לילדים ואנחנו, כל ילדי הבניין, התאספנו אצל השכנים לשמוע את התכנית לילדים. איזו התרגשות! דמיינתי לעצמי שבתוך הקופסה המדברת, יש ראשים של אנשים, כי בוודאי לא היה מקום לאנשים שלמים בתוך הרדיו. עד היום, כשאני שומעת רדיו, אני רואה את ראשי האנשים המדברים בתוכו.
 
הספקתי ללמוד בכתה א' בפולין, וידעתי כמובן לקרוא ולכתוב פולנית, אבל בינתיים שכחתי. בשנת 1948 קמה מדינת ישראל, והחל משנת 1949, אפשר היה לעלות לארץ. מעל מליון אנשים עלו בשנים 1949 –  1950, מה שנקרא "העלייה הגדולה". גם אנחנו עלינו בעלייה זו, בחודש ספטמבר 1950, באוניה גלילה. 
 
מה אני זוכרת מהנסיעה הארוכה הזאת מפולין לישראל?
היום טסים את המרחק הזה ב-4 שעות. אנחנו היינו בדרך אולי שבועיים,אבל גם מהנסיעה הזאת אני לא זוכרת הרבה. נסענו ברכבת מפולין לאיטליה, ומשם באוניה לנמל חיפה. כל הדרך הייתי חולה, שכבתי בתא שהיה כמו חדר חולים באנייה, וראיתי גלי ים דרך חלון עגול וקטן.
 
ההסתגלות בארץ  – תחנות: טבריה, משגב עם וירושלים
מיד נכנסתי לבית הספר, לכתה ב'. אחרי שנה ידעתי עברית, והרגשתי כאילו באמת נולדתי בארץ. הרבה חברים היו לי בטבריה, עם חלקם אנחנו חברים עד היום, ועם אחד מהם, התחתנתי. סבא גדעון, היה בן כתה שלי בבית הספר התיכון בטבריה. למדנו יחד, והתגייסנו יחד לנח"ל. שרתנו בקיבוץ משגב עם. אולי היינו נשארים בטבריה, ואולי היינו נשארים בקיבוץ משגב עם, אבל ירושלים קסמה לנו יותר.
בירושלים הייתה האוניברסיטה העברית, ושנינו למדנו שם. שם הקמנו את ביתנו, ושם נולדו ילדנו: בן ושני בנים (בן ותאומים). היום, גרים בנינו ונכדנו מחוץ לירושלים, בתל אביב ובמושב סלעית. נכדינו לא נולדו בירושלים, אבל כולם ירושלמים בלב ובנשמה.
כל שבוע, ולפעמים פעמיים בשבוע, הם עולים לירושלים, לבושים בחולצות אדומות, עם צעיפים אדומים, ומעודדים בכל הכוח ובכל הלב, את קבוצת הכדורגל הפועל קטמון ירושלים, ואת קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים. מסתבר שאפשר לצאת מירושלים ולגור בכל מקום אחר, אבל אי אפשר להוציא את ירושלים מלבך.
 
אני נולדתי במגניטגורסק, בני נולדו בירושלים, ונכדי שנולדו מחוץ לירושלים, ליבם בירושלים. כך הגעתי   ממגניטגורסק – לירושלים 
 
תמונה 2אחרי 60 שנה, סבתא חיה עם גוני המקסים (אוהד שרוף של הפועל ירושלים)

מילון

מגניטגורסק
עיר ברוסיה, שפרושה עיר המתכת

ציטוטים

”ממגניטגורסק שבהרי אורל לירושלים“

הקשר הרב דורי