מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של אורה מתחיל בעיר העתיקה במהלך מלחמת העצמאות.

 

כשהיו הפגזות נאלצנו לעזוב את הבית ובאנו למקלט בבית הכנסת ולכל משפחה היו 2 מטר מרובעים. המלחמה הסתיימה, צה"ל נכנע והערבים הכריזו ביום שישי בשעה 12 כשבאנו להתכונן לשבת הם הכריזו ברמקול: "לצאת מהבתים".

 

את הגברים לקחו לשבי. האמהות עם ילדים קטנים עזבנו את הבתים, הושיבו אותנו בחצר על יד בית הספר תחת כיפת השמיים עד למחרת בחצות, בחודש לפני המקרה נולד אחי יאיר, הוא בכה בלי סוף והשכנה אמרה לאמי שאין סיכוי שיחיה. בחצות הגיעו משאיות והוציאו אותנו לשכונה בקטמון (לא רחוק מן העיר העתיקה).

 

כאשר הוציאו אותנו לקטמון המלחמה המשיכה. כשהגענו לקטמון שרו המקהלה את "מסכת ירושלים" שהיא:

קריין : עורי, עורי, לבשי עוזך ציון. לבשי בגדי תפארתך ירושלים, עיר הקודש.התנערי מעפר ! קומי, שבי ירושלים, התפתחי מוסרי צווארך, שביה בת ציון.

מקהלה : שירה : "עורי, עורי, לבשי עוזך ציון".

 

כל אחד "תפס" לו בית, כי הבתים היו עזובים. וכשלא היה עוד מקום נכנסו עוד משפחה לגור יחד איתנו. לאחר מכן דודי עזר לנו למצוא בית אחר בשבילי ובשביל משפחתי הכללה 7 נפשות. כאשר הרעב גבר הלכנו לקטוף צמחי בר חלמית (חובזה בערבית) הגדלה בשפע בסביבות ירושלים, ממנה הכנו מרק וקציצות להשיב נפש רעבה.

 

בצהרים הלכתי לעמדת החיילים שהייתה לא רחוק מהבית בסן-סימון ונתנו לי פרוסות לחם. אני זוכרת שאבי נלחם במשמר העם ברובע היהודי ועשה רבות בחלוקת המזון הדל לתושבי העיר.

 

שיחקנו אני וחברותי שחקנו בחצר חבל, חמש אבנים, תופסת.  כאשר המצב התייצב אמי ירדה לטיפת חלב עבור אחי ובדרך ההפגזות עברו מעל ראשה של אמי, הטילים לא פגעו בה כי היא הורידה ראש.  כשאמי חזרה יצאנו לקטוף זיתים בשביל לאכול. בדרך פגשנו עופות צבעוניות, תפסנו אחת, לקחנו לשוחט, מרטנו את הנוצות והכנו מרק נהדר.

 

בתוך ביתנו היה פסנתר וכעבור חודש מנהל בית ספרנו לקח אותו. למדתי בבית הספר בשכונה, והמורה שלי היה יהודה עמיחי ז"ל. צה"ל ניצח. אחרי 11 חודשים כל הגברים שוחררו מהשבי. אבי התחיל לחפש עבודה בחייטות. כשהגענו לבית הספר תמיד עמדנו ושרנו  את ההמנון.

 

בגיל 12 הייתי עולה לאוטובוס העירה והייתי עוזרת לאימא בקניות. מצאתי דרך להתפרנס, לקחתי ילד מהגן ושומרת עליו כמה שעות. השתתפתי בחוגים, אהבתי לרקוד ריקודי עם והשתתפתי בחוג תפירה. אהבתי לתפור, תפרתי לעצמי ולאחותי וסרגתי.

 

כעבור חודשיים לאחר הכיבוש בקרנו ברובַע היהודי עם אבא רציתי לראות את בית הכנסת שהיינו בו במקלט, הוא היה מלא זבל הייתי יכולה להציץ רק דרך החלון לאחר מכן עלינו לבית שלנו שגרנו והוא היה מוזנח מזוהם ומטונף. לא רחוק מן הבית קברו את החללים שמתו בעת הפינוי לקטמון, אני הרגשתי עוד את הריח של החללים, היה מאוד עצוב.

 

 

בגיל 10 נרשמתי לתנועת הנוער העובד והלומד, היה לנו פעמיים בשבוע פעילויות, הרצאות, מסיבות וטיולים. בגיל 12 נרשמתי למקהלה בקול ישראל והיה לנו חזרות פעמיים בשבוע. הופענו מירושלים ועד אילת. בכל הופעה קיבלנו דמי כיס 10 לירות. עד התגייסתי לצה"ל עסקתי בזה.

 

בצה"ל הייתי בחיל הקשר, והייתי במשמרות על הטלפרניטר (טלפקס). שרתתי שנתיים. במהלך הנסיעה למסיבה עצרו אותי משטרה צבאית, כי לא היה לי כומתה על הראש. זימנו אותי למשפט בראשון לציון, קבלתי כנס כספי.

 

 

 

לימים הייתי במסיבה ובעלי לעתיד הגיע גם למסיבה ושם נפגשנו. עבור שנה וחצי התארסנו. כעבור שנתיים התחתנו. בגיל 24 הולדתי את ילדי הראשון אבי (אברהם), בגיל 26 נולד בני השני עמינדב ובגיל 28 נולד אוהד בני השלישי.

 

 בני אוהד ובתו מעיין בזיכרון יעקב

עבור 8 שנים (כשהייתי בת 36) נולדה ביתי נעמה. החיים היו יפים ונעימים ובלי בעיות כלכליות.לקחתי את ילדי לעיר העתיקה בכדי להסביר ולהראות להם את מה שעברתי במלחמה. גם את הנכדים לקחתי לאותו 'מסע' שמסביר מה עברתי בזמן המלחמה

 

קטמון:"

 (או גונן בשמה העברי הרשמי) היא שכונה בדרום-מרכז ירושלים. בקרב ירושלמים מקובל גם לכנותה קטמון הישנה, להבדילה מרצף שכונות הלוויין שלה "הקטמונים" (או "גוננים" – גונן א'-ט') שנבנו בשנות ה-50 מדרום-מערב לקטמון כשיכונים לעולים חדשים. השם "קטמון הישנה" נועד לייחד את שכונת קטמון המקורית וההיסטורית, אשר בתיה הראשונים הוקמו סמוך למנזר סן סימון"

תשע"ה