מאגר סיפורי מורשת

 

 

ש: איך היה לגדול בקיבוץ?

ת:היה כיף. היה לנו הכל. היו לנו שלוש ארוחות מסודרות ביום, היה לנו לימודים, היו פעולות בתנועה (כמו צופים), היה לנו פעם בשבוע סרט. היה לנו כל מה שהיינו צריכים. חוץ מהורים.

 

ש: איך קשר היה עם ההורים והאחים כשפחות יצא לכם להיפגש בגלל צורת החיים בקיבוץ?

ת: לא היה כמעט קשר. הקשר היחידי שהינו נפגשים אחרי הצהרים אצל ההורים, בין ארבע לשש ואז כל האחים היו באים. אבל באיזה שהוא שלב יותר נפגשנו עם החברים שלנו אחר הצהרים. היינו באים להורים, אומרים שלום והולכים לפגוש את החברים שלנו מהכיתה. כי לא היה לנו כמעט קשר עם האחים שלנו, אז לא נוצר הקשר כמעט אחרי הצהריים.

 

ש: איך יצא לך ולסבא להכיר כשאת באת מקיבוץ חילוני והוא בא מקיבוץ דתי?

ת:  אנחנו הכרנו בצבא. סבא היה קצין ואני הייתי פקידה פלוגתית. היינו בבסיס הטירונים של השריון ומשם נמשך הקשר.

 

ש: איך בחרתם לגור בכפר?

ת: חשבתי על זה הרבה, התלבטתי מאד. כשהשתחררתי מהצבא סבא כבר רצה להתחתן, אבל אני אמרתי שאני רוצה באמת להיות בקיבוץ שנה כדי להחליט מה אני רוצה לעשות. במשך שנה עבדתי בקיבוץ ואחרי שנה הבנתי שאני לא רוצה את החיים האלה. החיים שם לא נתנו לי הרבה אתגר, הם חיים של עובדים. באמת, עובדים משמונה עד ארבע, אבל אתה מקבל את הכל, את כל מה שאתה רוצה ואת כל מה שאתה צריך. בשנה הזו מגיע לך מיטה, מקרר… כל הזמן נותנים לך מה שמגיע לך. לא ראיתי בזה הרבה אתגר.  וסבא הציב לי דווקא אתגר רציני. לא שחשבתי להיות דתייה- זה היה מאד קשה. אבל ההתיישבות -הוא כבר הגיע למישור אדומים וזה מאד קסם לי. מאוד רציתי ליישב את הארץ – זה היה אחד החלומות האלה, הגדולים שלי. ובאיזשהו שלב הבנתי שאני מוכנה גם להיות דתייה בשביל זה. עד היום אני חושבת הכי טוב שקרה לי בחיים ואני לא מצטערת עליו לדקה.

אני בוחרת את החיים האלה של הדת ושל האמונה. זו בחירה מאד קשה, זו הייתה התלבטות מאד גדולה, אבל בסוף כשהכרעתי הרגשתי טוב עם זה. 

 

 

ש: ומה בחרת כן לקחת מהקיבוץ?

ת: לא יודעת אם בחרתי, זה יותר נבחר בתוכי. מה שעברתי בקיבוץ או החינוך שקיבלתי בקיבוץ די נטמע בי.

 זה המון דברים של עבודה ומוסר עבודה, של צניעות, של רצון לעזור לזולת. כל הזמן אני חושבת איך לעזור ומה לעשות, ולא כל כך להתווכח על דברים. לא אוהבת להתווכח. לא התווכחנו שם כי היו לנו דברים שהיינו חייבים לעשות  בלי להתווכח. המון דברים של בין אדם לחברו, שבקיבוץ יש הרבה מאד מהמקום הזה. וכמובן תרומה חברתית בשנים הראשונות- מסיבות, ארגונים של דברים, מה שאפשר היה לעשות  תרמתי מעצמי.

המשפחה זה יותר היה לי חוסר, מאשר יכולתי להעניק. כי לא הייתה לנו ממש משפחה שדיברנו, ולא ישנו אצל ההורים, לא אכלנו אצל ההורים, לא עשינו שום דבר אצל ההורים שלנו. אז לא ידעתי כל כך מה עושים עם זה, אבל התנהלתי פחות או יותר לפי האינטואיציה. 

 

ש: איך היה לבוא ולהקים את הכפר?

ת: בשתיים עשרה בלילה סבא בא ואמר לי שכנראה עולים, גרנו אז במישור אדומים עם יעלי, שהייתה בת שמונה חודשים, בארבע לפנות בוקר הוא אמר לי – עכשיו עולים.

 אז שאלתי את סבא אם לוקחים גם את מכונת הכביסה? כי אם לוקחים את מכונת הכביסה סימן שגם נשארים. אז הוא אמר לי כן. העמסנו את כל הדברים, עכשיו הכל היה במין התרגשות כזאת, נורא ב"היי" גדול ובכלל לא הרגשתי איך זה מתנהל, איך הכל מגיע. נסענו עם המשאית, פרקנו אותה באיזה קרוון שרק לפנות בוקר ככה התחלתי לראות מה זה הקרוון הזה.

אני קיבלתי את הקרוון של הנוער של נווה צוף. הוא היה נורא מקושט, מבחוץ נורא יפה, חוץ מכמה חורים ובחדר אחד תקרה שנפלה למטה (אז עוד לא ראיתי את זה). רק כשנכנסתי והתחלתי לארגן התחלתי לראות מה יש לי בתוך הקרוון. וגם עם יעל …וגם עם לשים דברים… וגם עוד לא היה בדיוק…רק למחרת בבוקר התחילו והמשיכו בימים הראשונים לחבר את הביוב ואת החשמל ואת המים, שבהתחלה לא היה לנו. אז הקראוון שלנו ישב על איזה ארבע בלטות בפינות. אבל זה היה נורא מרגש – הראשוניות הזאת – להרגיש שאתה בא משום דבר ושם קרוון ומתחיל חיים- זה נורא מרגש.  

 

ש: ואיך היה לראות את הכפר גדל לאט לאט מתפתח למה שהוא עכשיו?

ת: מדהים. לא חולמים את זה בהתחלה, לא חושבים על זה בהתחלה. אבל כשרואים שהכול מתחיל לגדול ולהתפתח ובאים עוד אנשים וצעירים ועוד ילדים וגנים ומעון… ובית ספר בכלל … ובית ספר תיכון  – זה פשוט מרגש ומדהים. זה עושה את זה כאילו – וואלה זה אמיתי. כי התחלנו הרי מכלום, היינו פה שלוש עשרה משפחות בהתחלה. בקושי הצלחנו לצרף איזה שלושה-ארבעה ילדים למעון כדי שיהיה לנו מעון. אח"כ גן שבקושי הצלחנו לעשות, ובית ספר הצלחנו לפתוח רק כיתה של 7 ילדים שזה היה א-ב-ג, ו ה-ו-ז,  בכל כתה היו 7 ילדים. 

לאט-לאט הכל התפתח והתמלא, ובשבילי זה אחד הדברים שמרגשים אותי כל יום מחדש. שרק ימשיך.

 

ש: איך היה הקשר בין האנשים בכפר?

ת: בהתחלה היה קשר מאד חזק כי היינו צריכים אחד את השני, לא היה לכולם רכבים ובקושי היה כביש. היתה איזה מן דרך עפר, אני נסעתי המון בטרמפים. שנים נסעתי בטרמפים אז היה לי קשר עם  כל התושבים בכפר. נפגשנו המון בערבים, כי גרנו בקראוון, אז יצאנו המון החוצה עם השכנים, נפגשנו כל הזמן ודיברנו.

חוצמזה, היינו צריכים כל הזמן להתארגן כשרצינו לפתוח מעון או לנסוע לאיזשהו מקום או לעשות מסיבה – בשביל כל דבר היינו צריכים את כולם. זה לא כמו היום שאפשר לעשות פה מסיבה עם עשרים איש ובכלל לא תרגיש שמישהו חסר.

בהתחלה כל אחד היה חסר. למשל, בבית כנסת אם היה חסר מישהו למניין אז החילונים השלימו למניין כדי שיהיה מניין. בהתחלה יעל נשארה עוד במעון במישור אדומים. הייתי צריכה לנסוע למישור אדומים בטרמפ ורמי  (פרסוב י.י) שהיה חצרן היה לוקח את כל הילדים מהמעון ומהגן שם כדי להביא אותם לפה.

 אז היינו צריכים להיות כל הזמן בקשר כדי לדעת מתי הוא יורד להביא את הילדים כדי להביא אותם בחזרה לפה. וגם נגיד נסיעות לירושלים, אם היו צריכים להביא כל מיני דברים, אז היה צריך מישהו שבאמת יארגן את זה. זה היה קשר כל הזמן- שוטף. נולדו ילדים אז היו לנו בריתות ביחד…והיינו גם קרובים. שכונת קרוונים שהיו מאד קרובים אחד לשני – אז ממש רק יצאנו -נפגשנו עם כולם.

 

ש: ואת מרגישה שעכשיו הקשר הזה משתנה בכפר?

ת: זה לא אותו קשר, זה לא יכול להיות אותו קשר. אנחנו כל אחד עם הילדים שלו, עם המשפחה שלו. גדלנו וכל אחד הולך בכיוון שלו, אנחנו לא יכולים להמשיך באותו קשר, אבל סה"כ הקשר הכללי בכפר נשאר אותו דבר. האווירה נשארה אותו דבר. אנחנו הרבה פחות פעילים, אנחנו הרבה פחות יוצאים כבר ועושים דברים. אבל סה"כ האווירה של כפר אדומים נמשכת. 

 

ש: איך הייתה ההקמה של אלון ונופי פרת והאם כדאי לגוש אדומים להמשיך להתפתח או לעצור כאן?

ת: האדמות של כפר אדומים משתרעות מנופי פרת מצפה חגית אלון  (שטח שקיבלנו 13,000 דונם) התחלנו לגדול ולבנות ולהתפתח ובאו עוד משפחות אז חשבנו איך נגדל, אבל יותר מהר?  אז הקמנו קודם את אלון, (משפחה אחת מכפר אדומים שעברה לאלון ) ולאט לאט גם בנינו את נופי פרת. זה שני ישובים נפרדים אבל הם קמו תחת הסמל של כפר אדומים וגם מצפה חגית – הכל ביחד.

אין לי בעיה לגדול אין לי בעיה שזה יהיה ישוב גדול. מאד. אני מאד שמחה אני רוצה לפתח אותו כמה שיותר. אני חושבת שזה חשוב.    

 

תשע"ו, 2016