מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1932 בעיר רבאט שבמרוקו. היו לי 3 אחים אך שניים מהם נפטרו במהלך הלידה. אבא שלי נפטר כשהייתי בן 4 ואמי התחתנה בשנית, וכתוצאה מכך עברתי לגור עם סבא וסבתא שלי. בהיותי ילד פרצה מלחמת העולם השנייה והיה חשש לירי גזים לעיר מגוריי. בבית ספר לימדו אותנו להכין מסכות מפחם ותחבושות להגנה מהגזים.

כשהייתי ילד אהבתי לשחק כדורגל, אך בעת ההיא היה קשה להשיג כדור, אז הכנו כדור מסמרטוטים ושיחקנו בו. את הילדות וההתבגרות שלי עשיתי במרוקו וחיינו חיים רגילים והרגשנו מוגנים.

 

אני עסקתי בחייטות ובגיל 29 אף נסעתי ללמוד באקדמיה לתפירה בצרפת. בשנת 1956 עזבו הצרפתים את מרוקו והמדינה קיבלה עצמאות. הקהילה היהודית התחילה להרגיש פחות מוגנת והתחילו גלי עלייה קטנים, עד שבשנת 1963 עזבו הרבה מהיהודים ועלו לישראל.

מיד אחרי שחזרתי מהלימודים בצרפת, קצינים של הצבא הציעו לי שאני אתפור להם חליפות במשך חמש שנים והם בתמורה יעניקו לי דרגת קצין. לא רציתי, אבל ידעתי שאם הייתי מסרב, הם יכולים להרוג אותי. ביקשתי מהם שיתנו לי שבועיים לגמור את כל העבודות שיש לי ואז אבוא לחתום על חוזה. כמובן שניצלתי את הזמן להתארגנות ואחרי שבועיים סיימתי את העבודות שהיו לי ועלינו לישראל – ממרוקו לצרפת בספינה, ומצרפת לישראל במטוס.

 

כשהגענו לישראל גרנו בצריפים בשכונת קריית נורדאו בנתניה, שנקראה אז "דיור לעולה". 3 חודשים לאחר שהגעתי לארץ ישראל גייסו אותי לצה"ל לחיל רגלים משוריין (חרמ"ש) ובמשך השנים השתתפתי במלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. 22 שנה הייתי במילואים ובגיל 55 אף ביקשו ממני ללכת לקורס קצינים.

 

במהלך השנים עבדתי במספר מקומות בתחום התפירה והטקסטיל ואף מוניתי למנהל מפעל לנארט שהיה באזור התעשייה שבנתניה.

 

כיום, בגיל 83, אני גר בחדרה, יש לי 4 ילדים ו-20  נכדים ובנוסף אני אוהב גם לשחק דומינו.

 

תשע"ה