מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מהצריף בשכונת עמישב לחב"ד בקרית מלאכי

אני ונכדתי אסתי וקנין
בצעירותי
כשהלכנו לגן או לבית הספר בחורף היו שלוליות ענקיות והכל הפך לעיסת בוץ טובעני

שמי עָכסַה, שם נדיר על שם ביתו של כלב בן יפונה, שהיה מיוצאי מצרים וזכה להכנס לארץ ישראל. אבי מאוד אהב שמות תנכ"ים. נולדתי בבית הרפואה "השרון" בשכונת עמישב בפתח תקווה (במרכז הארץ) בעשרה בטבת ה'תשי"ח (1958) יום בו החל המצור על ירושלים על ידי נבוכדנצר מלך בבל ולכן נקבע יום זה "עשרה בטבת" על ידי חכמינו כיום צום בכל הדורות.
אני הילדה השביעית במשפחה מתוך תשעה ילדים בלי עין הרע. שם הוריי בפרסית הם טאוס ועזיז ובעברית טובה ויקיר. לסבי קראו גבאבא ולסבתי גולי ובעברית פנחס וגילה. משפחתי עלתה מאיראן (פרס), בשנת 1950 במבצע "עזרא ונחמיה" בעלייה זו חולצו יהודים מעירק ומפרס על ידי הג'וינט והסוכנות היהודית. שמונה שנים לאחר מכן נולדתי. משפחתי הייתה משפחה מסורתית. כשהוריי עלו לארץ הם שוכנו ב'אוהלים' כעין בד פרוס ששימש כאוהל ובימות הגשמים חדרו המים לתוך האוהל. גרנו שתי משפחות באוהל אחד. את הכביסות עשינו בתוך פיילה (כעין גיגית) שבה אמי השרתה את הבגדים ולאחר מכן הייתה משפשפת בגד אחר בגד, ואחר כך הייתה שוטפת את הבגדים במים קרים, שוטפת מהסבון ותולה על החבל עם אטבים שהיו עשויים מעץ. השירותים לא היו בתוך הבית כי אם בחוץ וכן גם המקלחת. בשביל להתקלח הרתחנו מים בתוך דוד והיינו שופכים לדלי ומוסיפים מעט מים קרים, לאחר מכן שופכים על הגוף באמצעות ספל.
בשלב מאוחר יותר עברנו לשכונת "עמישב" בעיר פתח-תקווה לצריף עשוי מעץ ובו ברוך השם לא חדרו מי הגשמים. חיינו בתנאים קשים ללא אבזור או מכשור חשמלי כפי שקיים כיום. הארון בבית שימש כמקרר ובתוך הארוך הכנסנו בלוקים של קרח לקירור המזון. בשלנו על פתיליות שדלקו באמצעות נפט.
כאשר הייתי בגן חובה עברנו לגור בבית בנוי מאבן. ברחובות לא היו כבישים ודרכי עפר סלולות ולכן בימות החורף היו שלוליות ענקיות והכל הפך לעיסת בוץ טובענית. נאלצנו לעשות את כל העיקוף ענק ברגל!! בהלוך ובחזור.
אמי עבדה בחקלאות בקטיף אצל חקלאי שהעסיק עובדים ואבא עבד בעבודות מזדמנות. כשאנחנו הילדים היינו בחופש עזרנו לאמי בעבודות השדה.
המשחקים בהם שיחקנו היו אלתורים מהטבע ולא משחקי קופסה או משחקים בעלי אביזרים מיוחדים כמו אלו הקיימים היום. שחקנו ב'קלאס', חבל, 'ארבעה מקלות', גומי, מחבואים, 'מחנים', ו-'שבע אבנים'.
בילדותי כמעט כל מחלה שחליתי הייתה מלווה באשפוז בבית רפואה. משום שהיו לי סיבוכים אפילו ממחלות ילדות רגילות כמו: אדמת, אבעבועת וכד'. כשאושפזתי הוריי הגיעו לבקר אותי בבית החולים ולאחר הביקור הם הלכו והשאירו אותי לבד (אז לא היה מקובל להישאר עם הילדים החולים), הייתי 'בורחת' מ'בית-הרפואה') אך תמיד נתפסתי.
בכיתה א' למדתי בבית ספר ממלכתי דתי בשם "מורשה". היו לנו מורים ומורות, ולמדנו עד 4:00 בצהרים בכל יום ובימי שישי עד 12:00. בית הספר היה בית ספר מעורב (בנים ובנות יחד). בבית-הספר היה חדר אוכל שבו אכלנו את ארוחות הצהרים. היו לנו תורנויות מסודרות  של עזרה לטבחיות וכך למדנו לבשל. זכורני, שבכיתה א' לאחר שלמדנו לקרוא הובילו אותנו לספריה שהיתה באחד מחדרי בית הספר וקראנו בפעם הראשונה. הספר הראשון שקראתי היה "המטרייה הגדולה של אבא".
בבית ספרנו התקיים בכל שנה כנס יום הזיכרון לשואה. אנחנו התלמידים היינו נאיבים ותמימים ומנותקים מההיסטוריה ולא האמנו למורים שאכן הייתה מלחמה איומה כל כך – השואה. רק מאוחר יותר כשהתבגרנו והתפכחנו, התוודענו למציאות האיומה שנראתה כלקוחה מעולם הדמיון.
באותה תקופה הייתי חברה בתנועת נוער בשם "בני-עקיבא" הקיימת עד היום. פעילות התנועה התקיימה בשבת אחר הצהרים. בכיתות ז'-ח' היו לנו טיולים ליומיים ואף שלושה ימים. טיולים אלו זכורים לי כחוויה בלתי נשכחת. כשהייתי בכתה ג' פרצה מלמת "ששת-הימים". באחד מימי המלחמה יצאתי מביתי לחצר. בדיוק אז צה"ל יירט מטוס ירדני שעבר מעל ביתי. ראיתי כדור אש מעל הבית. ניצבתי המומה עד שראיתי שהכדור נחת בבסיס הקרוב. לימים שמעתי שאיש אחד שהיה בקצה הבסיס נפגע מאותו מטוס קרב. כדי להינצל מן הטילים חפרנו חפירה עמוקה בחצר ביתנו. לשם ירדנו בעת האזעקה. היות שהיינו גרים קרוב לבסיס הצבאי, השהות בחצר שלנו הייתה מסוכנת ביותר. לא אחת נפלו שם רסיסים רבים. בסיום המלחמה אספנו רסיסים אלו ואת חלקם שמרנו למזכרת.
כשהייתי בכיתה ז', שכנתי – שלמדה ב"בית רבקה" בכפר חב"ד – המליצה לי לעבור ללמוד שם ועברתי ללמוד בכפר חב"ד. ובאמת היה זה בית-ספר נפלא בו למדנו תפירה וסריגה, ולאחר מכן הוראה – משם יש לי תעודת גננת. אחת החוויות שזכורות לי היא, באחד הימים ארגנו בריחה מבית הספר משום שמדריכתנו טסה לרבי מליובאוויטש ואנחנו רצינו מאוד ללוות אותה לשדה התעופה, אבל המנהל לא הסכים. אחרי סיום יום הלימודים, נשארתי ללון בכפר חב"ד וכך הכרתי את קהילת חסידי חב"ד וחזרתי בתשובה.
אחת ממורות בית הספר שידכה ביני לבין בעלי שגר בחולון. בעלי חזר בתשובה על ידי בחור חב"די שהציע לעוברים ושבים להניח תפילין. אחרי חתונתנו גרנו בכפר חב"ד והמשכתי ללמוד.
באחד הימים נאלצנו לפנות את הדירה מכיוון שהדירה הייתה שייכת ל"בית רבקה", החלטנו לכתוב לרבי מליובאוויטש והרבי השיב: "להתייעץ עם ידידים מבינים". התייעצנו עם ידידים והגענו לכלל החלטה שאנחנו עוברים לקרית מלאכי. ברוך השם עד היום, כעשרים ושבע שנים, אנו חיים כאן בשכונת נחלת הר חב"ד בקרית מלאכי.
כיום אני ברוך השם אמא לשנים עשר ילדים בלי עין הרע, שישה מהם נשואים, שניים מילדיי הנשואים גרים לידי ואני רווה מהם הרבה נחת.

מילון

פיילה
גיגית כביסה.

פתילייה
כירה ניידת, הבנויה ממכל דלק נוזלי, בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת. חומה של הפתילייה נמוך ולכן היא משמשת לבישול אטי.

מבצע "עזרא ונחמיה"
מבצע העלאת יהודי עיראק ופרס לישראל כחלק ממבצעי העלאת היהודים מהגלויות במהלך שנות ה-50. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה, מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילתה של תקופת בית שני.

ציטוטים

”למרות החיים הקשים שהיו לנו, היינו מאושרים“

הקשר הרב דורי