מאגר סיפורי מורשת

אימא שלי בלה נולדה בכפר בפולניה, בת למשפחה חקלאית בין 7 אחים ואחיות. בגיל 14 ‏התחילה לעבוד במשק המשפחה. בהיותה בת עשרים נטשה את הכפר ואת ‏בית הוריה ועברה לגור אצל קרובי משפחתה בוורשה.‏ בסוף שנת 1938 הצטרפה לקבוצת מעפילים, שהתארגנה ע"י תנועת בית"ר, ‏ובעלייה ב' הגיעה ארצה למחנה עולים בתל-אביב. משם הועברה ע"י הסוכנות ‏היהודית למשפחה חקלאית בכפר-תבור. לאחר חדשים מספר עברה לטבריה ‏אולם ברצותה לעבור לחיי קיבוץ נתקבלה לפלוגת עין-הים, שהייתה במושבה ‏עתלית. חבריה עבדו אצל איכרי המושבה ובחברת המלח.

כל משפחתה ‏הענפה הושמדה בשואה והיא נשארה בודדה, היא נשארה שריד יחיד ללא קרובים ומכרים בארץ ‏ובחו"ל.‏ בעין-הים נישאה לבעלה יחזקאל ובשנת 1941 נולד הבן "יצחק". לאחר מכן יצאה ‏המשפחה לטבריה בשליחות מטעם מפא"י. בטבריה נולדו הבנות עירית בשנת ‏‏1947 ורותי בשנת 1948.‏ בשנת 1952 הצטרפה המשפחה לקבוצת כנרת. עבדה במוסדות ילדים, ומשנת ‏‏1955 עד יומה האחרון, 25 שנים רצופות, עבדה בלול. בהפסקות עונתיות ‏עבדה בשירותים שונים, בעיקר במכבסה. חייה הפרטיים של אמי היו קשים מסיבות שונות, בייחוד לאחר שילדיה עזבו את ‏הקבוצה. גופה הכאוב והרעוע לא עמד לה – מחלה תקפה אותה.‏ בת 66 שנה הייתה במותה.‏ השאירה אחריה את בעלה יחזקאל, בן – יצחק, שתי בנות – עירית ורותי ‏ואתם נכדים.

אמי ז"ל

אבא שלי יחזקאל

בגיל שנה התייתם מאמו ועבר לבית היתומים שבירושלים בשם "דיסקין". כשהתבגר התחיל לעבוד בעליית הנוער לארץ וכך פגש גם את בלה אשתו לעתיד. לאחר מכן גם התחתנו וגרו בעתלית ועברו משם לעין הכרמל שם נולד בנם הבכור יצחק, משם עברו לכפר תבור, לאחר מכן לטבריה ושם נולדו בנותיהם עירית ורותי בבית החולים פורייה. יותר מאוחר עברו לקיבוץ כנרת שם עבד בתור רועה צאן, היה פעיל במפלגת מפא"י בכל קיבוצי עמק הירדן, ובמהלך תפקידו היה ביחד עם דוד בן גוריון בשלב מסוים עבד בוועד הפועל, והיה במשך שנה מזכיר הקיבוץ. לאחר שהיה מזכיר הקיבוץ היה מנהל אוהלו (מוסד אקדמי להכשרת מורים).

אבא עם בן גוריון, ראש ממשלת ישראל

סבתא עירית מספרת על אמה 

עירית מספרת שבבית אמה לא שלטה בעברית והעדיפה לדבר יידיש עם בעלה כמו כן, היא  מיאנה לשתף את בני ביתה במידע על בני משפחתה מה שגרם לנתק בינינו וחוסר היכולת שלנו לתקשר ולהתחבר לעבר שלה ושל משפחתה. התא המשפחתי שכולל בתוכו חום, תשומת לב והרבה אהבה מאוד חסר לי. מה שסבתא זוכרת זה את בית הילדים שמאוד לא אהבה, היא זוכרת את הקשיים כילדה בקיבוץ. סבתא רבתא מאוד הסתגרה ולא שיתפה אף אחד ברגשותיה. היא מאוד אהבה את הקיבוץ שנתן לה שקט, שלווה וביטחון כלכלי. מה שאני זוכרת שתמיד שכשהיא באה לבקר אותנו בביתנו, אחרי שהתחתנו היא ביקשה לחזור מיד לקיבוץ. סבתא בלה מאוד אהבה את הקיבוץ.

חוויה ישראלית

משפחתנו מרבה בטיולים בחיק הטבע, לסבתא עירית, פרחי הדרך מזכירים לה את נוף ילדותה. נוף צבעוני משופע בפרחי בר, המאפיינים את ארץ ישראל.

בתמונות: סבא עמי ועירית והבנות והנכדים בחייק הטבע

חוויה ישראלית – אני בתמונה בצעדת ירושלים עם כל חברותי מקפלות המצנחים

התגיסתי לצנחנים ושירתתי בתל נוף כמקפלת מצנחים (אני השנייה בטור) גאווה ושמחה!

הזוית האישית

עירית: אני מתייחסת לאינטראקציה שהתפתחה והתעצמה ביני לבין נועם נכדי, השיתוף בינינו, הביחד להרים פרויקט משותף. כמו כן הכרתי את נועם כאלוף בשליטה במחשב, ילד יצירתי שגילה הרבה סובלנות לסבתא שלו, נועם היה קשוב לצרכים שלי ותמיד היה שם בשבילי.

נועם: גיליתי דברים חדשים על סבתא ועל הסיפור המשפחתי, גיליתי שסבתא בקושי מתמצאת במחשבים והיה לי מאוד כיף ביחד איתה. גיליתי סבתא צעירה ברוחה ובנשמתה ומפנקת אותי בהפתעות, חיבוקים ונשיקות.