מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מהעיר – לקיבוץ

סבא בצעירותו
שלו וסבא רפאל כותבים את הסיפור
קורות חייו של רפאל כהן, החל מין הלידה בירושליים, ישוב קיבוץ צובה, ועד היום.

שמי רפאל ובאתי לספר לכם את סיפור חיי.
הכל התחיל ב-1941, נולדתי בירושלים למשפחה ירושלמית וותיקה. הייתי אח שלישי מתוך שבעה. גרנו בשכונת שמעון הצדיק שגבלה עם שכונת שייך ג'אראח הערבית. כשאבי היה עוד ילד קטן, הוא התייתם, אח של אביו אימץ אותו ואת אחותו. דודו היה רב שחינך בנוקשות שגרמה לילד בן ה-12 לברוח מחסות הדוד. הוא מצא עבודה אצל בעל חנות מכולת שפרש עליו את חסותו ותמורת עבודתו אפשר לו לגור במכולת. הוא נתן לו מקום לישון, מזון ושימש כאפוטרופוס החדש שלו.
לאמי קראו חמדה, מוצא משפחת אמי הוא מחלב שבסוריה. גם אמי התייתמה מאבא בגיל צעיר, חלק ממשפחתה היגר לארגנטינה, וחלק נשאר בארץ יחד עם אימה. לימים הכירו היא ואבי, ונשאו.
בתקופה זו אבי כבר היה ג'אפיר במשטרת המנדט, ועם קום המדינה הוא שירת כאחד מראשוני השוטרים במשטרת ישראל. כמה שנים לאחר הנישואים נולד ילדם הראשון, משה. וכמעט ברצף כל שנה וחצי נולד ילד חדש, הילד השני שנולד בשנת 1940 היה אהרון. אחריו, בשנת 1941, נולדתי אני. אחרי, בשנת 1943 נולד שלמה, בשנת 1945 נולד חיים.
בגיל 4 במקום ללכת לגן הלכתי לחדר (תלמוד תורה). שם רבי בשם חכם חיים הרביץ בנו תורה (תרתי משמע). אחי אהרון שהיה מבוגר ממני בשנה וחצי למד גם הוא בחדר. בגיל די צעיר למדתי לקרוא. החיים בחדר לא היו קלים. המשמעת כללה פלאקות לילדים שהתנהגו שלא כיאות. אח שלי, שהיה שובב גדול, זכה למנת מלקות (הצלפות) מוגברת. באחת הפעמים כשאח שלי הושכב על הספסל והרבי עמד להכותו אני בכיתי. הרבי פנה אלי ואמר לי שאם אני אחתום שאח שלי יתנהג יפה הוא לא יכה אותו, כמובן שבלי לחשוב פעמיים חתמתי. זכרו שהייתי בן 4 בסך הכל!
כך חלפו שנתיים בחדר.
 
מלחמת השחרור
בהמשך הלכתי לביה"ס עירוני לבנים שהיה מרוחק מרחק רב מהבית. יום יום הלכנו ברגל מהבית לבית הספר ובחזרה. התקופה הייתה תקופה של מתיחות ביחסים בין יהודים לערבים, ובשנת 1948, כשהייתי בן 8, פרצה מלחמת השחרור. כשהמצב החמיר והלך נאלצנו לנטוש את הבית והפכנו לפליטים. באחד מימי החורף הקשים הערבים כבשו את השכונה שלנו. עזבנו את הבית. בלילה הראשון התגוררנו אצל אחות אבי שגרה בשכונת נחלאות במערב העיר.
ימים ספורים לאחר מכן, עד היום אני לא יודע איך, אבא שלי לקח אותי לשכונת נחלת שבעה לבית הכנסת האשכנזי, לחלק של עזרת הנשים. גרנו שם במהלך מלחמת השחרור עד סיומה. בתקופה הזאת ירושלים הייתה נצורה והיה רעב בלתי נסבל. היה מחסור חמור מאוד במזון ובמים ונאלצנו לשרוד מהמעט שהיה. בסיום המלחמה עברנו להתגורר ברחוב בן סירה בבית שננטש על ידי הערבים. בבית זה נולדו שני אחי, יוסף ובנימין. גרנו כתשע נפשות בחדר אחד.
החורפים היו קרים וקשים, ואמצעי חימום עוד לא היו. ישנו בצפיפות על הרצפה, ובקושי היה מזון. התנאים אילצו אותנו להילחם מלחמת הישרדות. היינו צריכים לדאוג לעצמנו למזון. איך עשינו את זה?
חיפשנו מתכות ומכרנו אותן למפעל לגרוטאות. היינו מקבלים כמה גרושים שהספיקו לנו לארוחה אחת.
היינו הולכים לחנות פרחים ועושים את המשלוחים. היינו מציעים את עצמנו לעזור בניקיונות בכל מני מקומות.
כל דבר שעלה בראשנו שיכול היה להניב לנו כמה גרושים נעשה. זו הייתה מלחמת הישרדות.
 
תקופת הצנע
אחרי המלחמה הונהג במדינה משטר צנע היות והמדינה הייתה מאוד ענייה. כל משפחה קיבלה תלושי מזון לפי מספר הנפשות. פעם בשבועיים חולקו מצרכים לפי התלושים. כמובן שהתקופה יצרה ספסרות. מי שידו הייתה משגת היה משלים מצרכים בשוק השחור. המשפחות שלא היה בידן לשלם מחירים מופקעים נאלצו להסתפק במה שחולק. המחסור במזון נמשך מתחילת המצור על ירושלים והסתיים שנים ארוכות לאחר מכן. למרות משטר הצנע, בבתי הספר היו מפעלי מזון שסיפקו ארוחה חמה לתלמידים.
בגיל 14 כשסיימתי את ביה"ס היסודי נרשמתי ללימודים בתיכון ערב ועבדתי בכל מיני עבודות על מנת לממן את שכר הלימוד. עבדתי בתור שליח בבית הספר לרפואה. לאחר מכן עבדתי אצל קבלני צבע. עבדתי במשרד בו הייתי מקבל את ההזמנות ועושה שליחויות למזמינים. שנים אלה, בנוסף למצב הכלכלי הקשה התאפיינו גם במצב בטחוני לא קל.
יהודים רבים נרצחו על ידי מסתננים. הדבר הוביל לפעולות תגמול של מדינת ישראל, פעולות שגרמו לקורבנות לא מעטים גם בצד הערבי וגם בצד שלנו. באחת מפעולות התגמול הללו נהרג גדעון פיק, שלימים נישאתי לאחותו בקיבוץ פלמ"ח צובה.
 
מלחמת קדש
המלחמה השנייה של מדינת ישראל הייתה מלחמת קד"ש. בתקופה הזאת הייתי תלמיד תיכון. לאחר סיום הלימודים הצטרפתי לקיבוץ צובה, לחברת נוער שהתגייסה לנח"ל, ושירתי בנח"ל. את חלק מתקופת השירות עשינו בגבול הצפוני של המדינה, הגבול הסורי. זו הייתה תקופת מתיחות קשה, כאשר מפעם לפעם הסורים הפגיזו את הקיבוצים שבעמק החולה. הפגזות קשות חטף בעיקר קיבוץ גדות.
 
קיבוץ צובה
לאחר סיום שירותי הצבאי חזרתי לקיבוץ צובה והתקבלתי בתור חבר קיבוץ לאחר תהליך קבלה לקיבוץ הכולל הצבעה שקבע אם תתקבל לקיבוץ. צובה שוכן בהרי יהודה סמוך לקאסטל, כשנוף הרי יהודה המקסים נשקף מסביב. בתחילת שנות ה-60 הקיבוץ עדיין היה עני. גרנו בצריפים ורמת החיים הייתה נמוכה מאוד. בשנים הראשונות, הקיבוץ התפרנס מחקלאות, מטע, רפת, לול, וגן ירק קטן.
 
העבודה הראשונה שלי בקיבוץ הייתה גידול כותנה בשטחים שהקיבוץ קיבל ליד קיבוץ רבדים. עבדנו מארבע בבוקר עד שמונה בערב ונשארנו לישון בצריף בקיבוץ רבדים. למחרת היינו קמים שוב בארבע בבוקר, עובדים עד שעה שש בערב, וחוזרים הביתה לקיבוץ. זו הייתה שגרת החיים שלנו בתקופה זו.
 
אני ועדנה
בזמן העבודה בשדה זכיתי להכיר את חברתי לחיים עדנה פיק. עדנה הגיעה לקיבוץ עם גרעין להר (קבוצה של אנשים שהתגייסו לצבא וחזרו לקיבוץ). עדנה עשתה מסלול שונה. לפני שהתגייסה לצבא, היא סיימה סמינר למורים, חזרה לקיבוץ ולימדה בבית הספר של הקיבוץ. 
 
החיים בקיבוץ
לאחר מספר שנים שעבדתי מהבוקר עד הערב בשדה הכותנה ליד קיבוץ רבדים, החלפתי עבודה וריכזתי את ענף הטרקטורים בקיבוץ עצמו. במהלך עבודתי בתור רכז הטרקטורים בקיבוץ הצורך לטרקטורים היה רב. למשל ברפת, על מנת להוביל אוכל לפרות. במטעים לפי העונות, היו משתמשים בטרקטורים לריסוס. קושרים אליו מרסס ועוברים הלוך ושב במטעים. בנוסף הוא גם עזר לעיבוד הקרקע. בלולים הטרקטור שימש לאיסוף ביצים, טרקטור שלם יכול להתמלא בכמות אדירה של ביצים!

בקיבוץ היה מכון להכנת תערובות מזון לפרות ולתרנגולות. משם הובלנו תערובת לרפת וללול. הטרקטור שימש גם להעברת הקוטפים למטע, ואחר כך להעברת הפירות לבית האריזה. שם מיינו את הפרות לפי הסוגים, הגדלים, וטיב הפרי. משם הפרי נשלח לשווקים, לתנובה ולסוחרים שונים. לאחר סיום עבודתי בתור רכז הטרקטורים התחלתי לעבוד כאקונום (אחראי על תחום המזון כולל רכישות וחלוקת המצרכים לתפריטים).

חדר האוכל היה משוכן בצריף עץ. בקושי היו אמצעי קירור. לכן היה בלתי אפשרי לאחסן כמויות גדולות של אוכל. אלא רק את האוכל ליום אחד. יום אחד, לפני אחד מערבי החג של 1964, עקב חוסר מקום אחסון, לא יכולתי  להזמין את המנה העיקרית שעמדנו להגיש בערב החג. הייתי צריך לחכות עד לרגע האחרון להזמנת המנה. מכיוון שבערבי חג היה לחץ על הספקים, כמעט ונתקעתי בלי מנה להגיש בערב החג. מרכז הקניות היה צריך לחרוש את כל תל אביב עד שמצא מקום שסיפק את מנת חזה ההודו.

במהלך השנים הקיבוץ התפתח. נבנו בתים, ועברנו להתגורר בבתים ברמה גבוהה יותר. באוגוסט 1964 אני ועדנה נישאנו. הוריה של עדנה הצליחו לברוח מגרמניה בדיוק לפני מלחמת העולם השנייה. הם היגרו לישראל, גרו בירושלים ולאחר מכן הם עברו להתגורר במושב חרות. הם היו משפחה בת עשרה ילדים. מצבם הכלכלי היה קשה מאוד, כמו של רבים אחרים בארץ ישראל. הם לא הצליחו להתבסס במושב. זו הייתה תקופה קשה. חשוב להדגיש בזמן שהותם בגרמניה, הם היו משפחה עמידה, העלייה לארץ הייתה וויתור מוחלט על כל הרכוש שלהם. ממשפה עמידה הם הפכו למשפחה ענייה.

חתונה ומשפחהביום נישואי עם עדנה נישאו עוד שני זוגות. בקיבוץ היה דשא גדול, הקצו לכל משפחה את החלק שלה על פי מספר האורחים. הקיבוץ אף סיפק את הכיבוד למתחתנים. חברי הקיבוץ הכינו מופע מיוחד לכבוד החתונה, מופע קומי שהתייחס על כל אחד מהזוגות. בהזמנות החתונה נכתב שמומלץ להביא בגדים חמים, חלק מאורחנו לא גרו בקיבוץ ואף לא באזור הרי יהודה, הם התלוצצו: "בחודש אוגוסט, בשיא החום, בגדים חמים? זה לא הגיוני". האורחים שהגיעו מתל אביב ולא הביאו בגדים חמים קפאו. היינו צריכים לספק לכולם בגדים חמים או שמיכות כדי שלא יקפאו.

בתאריך 13 בינואר, 1966 נולדה בתנו הראשונה ושמה נעה, עקב שיר שנקרא נעה, של נעמי שמר, שיר שעדנה ואני אהבנו מאוד. בתקופה זו, הילדים גדלו במקום שנקרא בית ילדים, עם כל שאר ילדי הקיבוץ. לכל ארבעה תינוקות הייתה מטפלת שטיפלה בהם עד שעה ארבע בכל יום. בשעה ארבע ההורים היו אוספים את הילדים לביתם, ובלילה היו מחזירם לבית הילדים. הבתים עוד היו קטנים ולהורים לא היה מקום לגדל את הילדים. כדי לשפר את תנאי חייהם הם לא גרו בבית, אלא בבית הילדים.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, וכמו כולם, גויסתי לצבא בצו 8. הוצבתי בחזית ירושלים. פרט לתקופת המתנה ארוכה לפני פרוץ המלחמה, המלחמה הסתיימה תוך מספר ימים. במהלכה הייתי תותחן ונלחמתי בעזרת תותח נ"ט (נגד טנקים). המלחמה הסתיימה, ושבנו לביתנו.

בתאריך 8.9.1967 נולד בננו השני, בועז, על שם בועז מהתנ"ך שהיה הבעל של רות. השמחה הייתה גדולה, כל המשפחה נפגשה וחגגה. אחרי בועז נולד גלעד, וארבע שנים לאחר מכן נולדה בת הזקונים שלנו, נעמה. החיים בקיבוץ נמשכו על מי מנוחות.

בשנת 1983, חלתה עדנה במחלת הסרטן, ולאחר מאבק קשה של כשנתיים במחלה, היא נפטרה. אני נותרתי אלמן עם ארבעה ילדים. למזלי הילדים גדלו בקיבוץ, וזכו לתמיכה, מה שהקל על המשך הדרך. בשנת 1987, עזבה בתי הבכורה, לאחר שירות צבאי ושנת שירות בקיבוץ, והלכה ללמוד  עיצוב גרפי, מקצוע שעוסקת בו עד היום. כשגלעד השתחרר מהצבא, עזב גם הוא את קיבוץ צובה, נסע לארצות הברית למשך שנה, חזר, והלך ללמוד את מדעי המחשב, מקצוע שגם הוא עוסק בו עד היום.

בועז, בני השני, נשאר בקיבוץ. לאחר סיום שירות החובה, המשיך לשרת בתור קצין בצבא קבע במשך שלוש שנים. לאחר מכן הלך ללמוד כלכלה ומנהל עסקים, עבר לגור בירושלים וכיום הוא מנהל כלכלי בבזק. נשארתי לבד בביתי, עם ילדתי הקטנה ביותר, נעמה. כשנעמה עוד הייתה חיילת, בשנת 1995, עזבנו שנינו את קיבוץ צובה, ועברנו לגור בגבעת סביון. לאחר סיום שירותה הצבאי נעמה הלכה ללמוד באוניברסיטה מדעי הרוח וסיימה תואר שני.

גרנו בגבעת סביון שנתיים, במהלכן נבנתה בעיר לוד בשכונת גני אביב. שם קניתי דירה ואני מתגורר בה עד היום. במשך השנים, נישאו ילדי ונולדו לי שמונה נכדים שנותנים לי תעסוקה ואושר רב. הנכדה הראשונה שנולדה הייתה שני, בתם של בועז ושרון. הנכד השני הוא שלו, שנולד לנעה, בתי הבכורה. נכדתי השלישית, היא נטע, גם היא בתם של בועז ושרון. נכדתי הרביעית היא זוהר, ביתם של גלעד ונועה. בהמשך נולדו לנעמה וצחי התאומים רומי ויפתח. שהם נכדים מספר חמש ושש. נכדי השביעי היה גיא, גם הוא בנם של נועה וגלעד. ונכדתי האחרונה, שממש לאחרונה חגגה שנה, היא רונה, בתם של צחי ונעמה. כיום, נכדי שלו כבר בן 12, לומד בכיתה ו' ומשתתף בתכנית שנקראת הקשר הרב דורי, שם אני והוא, כותבים את סיפור חיי, מהתחלתו ועד סופו!

תשע"ו 2016
 

מילון

גפיר
שוטר בכוח משטרה מיוחד שגיסה משטרת המנדט הבריטי בשיתוף עם ההגנה לצורך שמירת הישובים העבריים ודרכי התחבורה.

פלאקות
מכות

ספסרות
עיסוק בקנייה בזול ומכירה ביוקר של מוצרים מבוקשים ביוקר.

אקונום
אדם שאחראי על ענף המזון, אחראי הזמנת המזון והכנת התפריטים בחדר האוכל.

ציטוטים

”"רבי בשם חכם חיים הרביץ בנו תורה"“

”"בתקופה הזו ירושלים הייתה נצורה והיה רעב בלתי נסבל"“

הקשר הרב דורי