מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא אדית ספירוביץ בלינדר, נולדתי בבואנוס אירס, עיר בירה של ארגנטינה בתאריך 28.12.1946.

אבא שלי דוד ספירוביץ הגיע לדרום אמריקה מפולין והתחתן עם אמא שלי מטילדה גולדשטיין שנולדה בארגנטינה. מאז שהייתי קטנה הוריי תמיד אמרו לי שאם בן אדם יודע כמה שפות, הוא תמיד יכול להסתדר בחיים. מגיל צעיר התחלתי ללמוד אנגלית וצרפתית. בסיום התיכון הגשתי מועמדות בשגרירות צרפת בארגנטינה לקבלת מלגת לימודים בצרפת, והתקבלתי ללימודים באוניברסיטת "סורבון" שבפריז.

אחרי מלחמת ששת הימים היה קשר טוב בין ממשלת ישראל וצרפת, בשנים אלו שארל דה גול היה ראש הממשלה ושר התרבות היה אנדרה מלרו. הוא נתן לסטודנטים אפשרות לסיים את תקופת המבחנים ולעצור את הלימודים לכמה חודשים ולנסוע לארץ ישראל ולהתנדב בה. בעקבות הצעה זו התארגנו סטודנטים יהודים ונוצרים על- מנת לארגן את המשלחות השונות. זו הייתה תקופה מאוד מיוחדת עבורי.

המסע לארץ ישראל החל בנסיעה מפריז ברכבת לעיר הדרומית מרסי ומשם שטנו באנייה לא גדולה לארץ ישראל. למרות  שהדרך לארץ אופיינה בקשיים, והתנאים לא היו כמו היום. לסטודנטים נתנו להיות בקומה התחתונה, אף אחד לא התלונן. את עלות הנסיעה שילמנו מכספנו, ואכלנו במשך שלושה ימים את האוכל שלקחנו מפריז.

היינו שלושים מתנדבים חדורי מוטיבציה, למרות הדרך הלא קלה לא התלוננו ורק חשבנו מתי נגיע לארץ ישראל ולאן נלך כדי לעזור. בתקווה ובשמחה גדולה עברנו את הנסיעה ובשחר של היום הרביעי התעוררנו ואמרו לנו שמתקרבים לנמל חיפה. אי אפשר לתאר במילים את ההתרגשות שאחזה בכולנו. באופן ספונטני התחלנו לשיר את התקווה. זה היה אחד הרגעים החשובים ביותר בחיי.

בחיפה הייתה קבלת פנים מטעם נציגי הסוכנות היהודית וקבלתי אישור ללכת להפסקה מהלימודים לשישה חודשים, אז ביקשתי להתנדב בשני קיבוצים. שלושה חודשים בצפון בקיבוץ שדה נחום שבו היה גר בנו של בת דודה של אמי. ושלושה חודשים בקיבוץ ניר עם שבו גרה עד היום בת דודה שלי גם מצד אמי. בגלל המצב הבטחוני אך אף לילה לא ישנו בחדרים שקיבלנו, אלא במקלטים. למרות המצב עזרנו ולא התלוננו, סייעתי במסיק זיתים, ובערב עבדנו בחדר האוכל ובמטבח. זה היה קשה אבל הרגשנו שאנחנו עושים משהו חשוב ומשמעותי. בסיום התקופה נפגשתי עם חברי מצרפת, הפגישה הייתה מאוד מרגשת לאחר שבשלושת החודשים כל אחד היה בקיבוץ אחר וחווה חוויות שונות.

 אני וחברה מתנדבת שלי בצפון 

משדה נחום נסעתי לניר עם (הגובלת בעזה) גם שם המצב הביטחוני לא שקט. התבקשנו לעזור בקיבוץ בצביעה ושמירה על הילדים של בת דודתי. בסיום התקופה המרגשת בארץ חזרתי לצרפת והמשכתי בלימודי.

מההתנדבות בארץ למדתי את החשיבות של לתת, לעזור לזולת וזה הפך להיות חלק מחיי.

בחרתי בשיר מלכות החרמון של להקת פיקוד צפון, שיר ששרנו כל חברי הקיבוץ והמתנדבים בערבים בקיבוץ.

הזוית האישית

אלה בלינדר: התהליך היה כיף ומעניין ומאוד משעשעה למדתי המון על ארץ ישראל ועל סבתא וחוויותיה המענינות.