מאגר סיפורי מורשת

העלייה לארץ

עליתי מעירק בשנת 1951 בגיל שנה וחצי, הסיעו אותנו לקיבוץ דורות מכיוון שאבי התעסק בבקר. לאחר כשנה, עברנו לגור באוהלים ולאחר מכן, במעברה בנס ציונה, שם גרנו כ- 15 שנה בצריפים.

החיים במעברה – שנים 1951-1965

הייתי ילד צעיר, החיים במעברה, זכורים לי כמעט קשים.

הכל היה מאד רחוק, כדי להגיע לבית ספר היסודי הלכנו כקילומטר וחצי, כדי לעשות קניות הלכנו כ- 2 קילומטר.

החיים בבית לא היו קלים – לא היו שירותים ולא מים זורמים בצריפים. מאד הצטערנו שעזבנו רכוש רב ובתים מפוארים בחו"ל והיינו צריכים לגור ולחיות באוהלים וצריפים ללא תנאים מינימליים, כפי שהיינו רגילים.

סבי ז"ל, שלצערי לא הכרתי, נפטר בגיל 44 מצער וכאב  בגלל התנאים הקשים שהיו לנו בארץ.

כשגרנו במעברה, למדנו בבית ספר יסודי (בית ספר ממלכתי בנס ציונה). בבית הספר פיצלו אותנו לשתי קבוצות – אלו שגרו במעברה ואלו שגרו במרכז. למרבית הצער, היחס לכל קבוצה היה שונה והרגשנו מאד מקופחים בגלל ההפרדה הזו.

הערה אישית שלי בנושא זה

אני חייב להעלות נקודה שמאד מפריעה לי.

הפלסטינים מבקשים פיצויים ואת זכות השיבה ויש על זה דיונים ומאבקים רבים.

אני שואל – מה אתנו יהודי מדינות ערב? אני אישית, נולדתי בעירק, ברחנו בגלל העוינות והפוגרומים שעשו בנו היהודים. השארנו שם בתים מפוארים ורכוש רב, האם על זה לא מגיע לנו שום פיצוי?

מדוע הדיונים הם רק על הפיצויים לפלסטינאים? מדוע חברי הכנסת לא מעלים את הנושא? מדוע ההסברה לא דנה בזה?

המעבר לשיכון

בשנת 1965, עברנו לשיכון בנס ציונה, בשכונת בן צבי. המעבר לשיכון היה בשבילנו כמו חלום

אני אישית התחלתי לעבוד בגיל 13. נסעתי לתל-אביב ועבדתי בנגריה ועזרתי בפרנסת הבית, כל יום הייתי חוזר בשש בערב.

הגיוס לצה"ל

בגיל 17 וחצי התגייסתי לצה"ל, לפני מלחמת ששת הימים.

לאחר שהשתחררתי מצה"ל, עברתי קורס לאילוף כלבים ובזה עסקתי במכון ביולוגי.

הזוית האישית

היה לנו כייף לקבל זמן ביחד.