מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא לידיה מרקוביצ'י (חיון), נולדתי בשנת 1940 לאמי דיאמנטינה ולאבי חיים. כיום אני סבתא ל-10 נכדים ואימא לארבעה ילדים, אשתו של צבי הרשקו ופנסיונרית מלאת שמחה. נולדתי בלוב וכיום אני גרה בקריית אתא.

נולדתי בתקופת המלחמה הגדולה בבית קברות בלוב. זאת היתה תקופה קשה מאוד. אכלנו לחם ומרגרינה וגרנו באוהלים. לא היה מה לאכול או לשתות ואמי (ז"ל) היתה מניקה את ילדי העשירים, ובתמורה הם נתנו לה מרכיבים חיוניים לחיים כגון שמן, סוכר, קמח וכ'ו, מהמרכיבים האלו התקיימנו.

כשפרצה מלחמת העצמאות (כשהייתי בת 9, בשנת 1949) ברחנו בדרך לא דרך לאיטליה עם עוד משפחה, בספינה של הובלת ברזלים תמורת תשלום, וכל הדרך כולם הקיאו את נשמתם, לבסוף הגענו לאיטליה. היינו באיטליה תשעה חודשים ושם ארגון הג'וינט תמך בנו ועזר לנו ביום יום. בעזרת הג'ויינט הגענו לארץ ישראל למעברת באר יעקב, זאת עדיין היתה שנת 1949.

חיינו חצי שנה בבאר יעקב, שם היה מאוד נחמד לילדה כמוני. כל המשפחה חיה באוהל קטן (סוג של מעברה) – אני, אבא ואימא, שני אחים ואחותי. יש לי שתי אחיות אבל הבוגרת יותר נשארה בלוב עם בעלה וילדה הקטן. שיחקתי המון משחקים עם ילדים שגם גרו שם, כמו משחקים בבוץ, מחבואים.. כעבור חצי שנה במעברה לקחו אותנו אל כפר אתא – כיום הוא קריית אתא. בשנת 1952 אחרי שלוש שנים מאז שהגענו לארץ, למדתי בבית הספר "יבנה" מכיתה א' עד ח'. התיק שלי היה מאוד יפה, מציפה של כרית מבד מיוחד. בבית הספר התמחתי בספורט, הייתי ממש טובה ומצליחה וכך השגתי עוד חברים. לעומת זאת, משום שהגעתי מלוב לא ידעתי שפות אחרות חוץ מערבית, אבל למדתי עברית מהסביבה שלי וגם מכך שהמשפחה שלי שאלה אותי משהו בערבית ואני עניתי בעברית, אבל אחר כך הייתי צריכה לתרגם להם את העברית, אף אחד לא לימד אותי.

כשסיימתי את כיתה ח' עברתי לבית הספר "ויצו כרמיאל" ושם התמחתי באריגת בדים, ארגתי בדים ושטיחים בעיקר. בשנת 1958-1957 סיימתי בית ספר, וכשהייתי בת 18 הייתי צריכה להתגייס לצבא ההגנה לישראל, אך מכיוון שהוריי היו דתיים מאוד הם לא הרשו לי, אז לא התגייסתי.

היום המאושר בחיי

בשנת 1959 (בגיל 19 בלבד!) התחתנתי עם בן זוגי היקר, צבי-הרשקו מרקוביץ'. הייתי הראשונה שמתחתנת בכל הכיתה שלי (כי סיימתי בית ספר…) והזמנתי את הכיתה שלי, המשפחה שלי ושל בעלי, ועוד חברים. ישר אחרי החתונה התחלתי לעבוד משמרות במפעל של טקסטיל "אתא": משמרות בוקר, צהריים, ערב, לילה. עבדתי במחלקת ברזל.

בשנים 1963, 1968 ו- 1971 נולדו לי שתי בנות, ושני בנים תאומים – ומשם הכל התחיל… שמחה בבית, עבודתי כאימא מאושרת (שעדיין לא נגמרה!), ועד היום, כולי, בשביל המשפחה שלי, שאני יצרתי.

הזוית האישית

לידיה: היתה לנו חוויה מאוד שמחה, הייתי מאושרת לספר את הסיפורים שעברתי, לראות תמונות ולהיזכר במה שהיה.

ענבל: היה לי ממש כיף להיות עם סבתא ולשמוע את הסיפורים ואת ההיסטוריה שלה, מאוד נהניתי.