מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1952 ב"בית יולדות" ברחובות. באותה תקופה לא היה קיים בית החולים "קפלן" וכל התינוקות נולדו שם.

הוריי, לאה ומרדכי בוקוביץ, שעלו לארץ בשנת 1948, גרו בשכונת חבצלת שרק הוקמה באותם ימים, ושני הבתים הסמוכים לנו, היו הסבים והדודים. כל המשפחה גרה בשכנות, והילדים שיחקו בחצרות הבית המשותפים.

באותם הימים לא היה לנו בבית מקרר, מכונת כביסה, תנור אפייה, כיריים של גז…

היה איש שמחלק קרח והיינו שמים בתוך "המקרר" כדי לקרר את האוכל ובישלו את האוכל על פתילייה.

לא הייתה לנו מכונת כביסה בבית, היה יום כביסה שבו פעם בשבוע הייתה כובסת שבאה לביתנו. היו שמים את כל הכביסה בסיר ענק ומחממים את המים על הפתילייה, ועם מקל היו מוצאים את הכביסה ותולים  על החבל.

אחותי, בתיה, נולדה כאשר הייתי בת ארבע, ושתינו למדנו בגן ובבית הספר היסודי שבשכונת חבצלת. עם אותם החברים, המשכנו לתיכון שבעבר נקרא תיכון "תמר" וכיום מכירים אותו בשם ע"ש עמוס דה-שליט אשר ברחובות. לאורך כל אותן השנים בילינו ולמדנו יחד עם אותם החברות והחברים שגדלנו יחד איתם בשכונה.

אחד החגים הזכורים לי ביותר משנות ילדותי, הוא חג הפורים. כל שנה היינו מתחילים לתכנן הרבה זמן מראש, חודשיים קודם, מה נתחפש, איך ומי. אימי הייתה קונה בדים, צבעים ומתחילה במדידות ובהכנות לתפירת התחפושת. אחותי ואני היינו מקבלות כל פורים תחפושת שנתפרה בדיוק למידותינו, באהבה ובמחשבה רבה. מעולם לא קנו לנו תחפושת ואחד הזיכרונות הברורים ביותר שיש לי מאימי, הוא שהיא רוכנת על מכונת התפירה ותופרת לנו את התחפושת שחלמנו עליה.

מאחר וגרנו בשכנות לסבים ולדודים היינו נפגשים כל הזמן. רק בביתם של הסבים הייתה טלוויזיה, המשפחה החליטה שכדאי שנשב בערבים ביחד, ולכן היה מכשיר אחד של טלוויזיה בביתם של סבי וסבתי. מידי ערב היינו מתכנסים בביתם, יושבים במקומות קבועים, שורות מסודרות שאותן סידרו הילדים במשפחה, ובשעה שבע, שאז החלה הטלוויזיה לשדר, הגיעה המשפחה כולה וצפתה ביחד בחדשות ובעוד תכניות. המפגש היומיומי שמר על הקשר הטוב בין כולם, והסיפורים המשותפים היו חלק מחיי המשפחה כולה.

את החגים השונים גם חגגנו ביחד, בביתם של הסבים. אחותי ואני שהיינו באותו זמן הנכדות היחידות, דאגנו להכין פעילות נחמדה שלאחר הארוחה: ריקוד, שיר, משחק, משהו מעניין ומשעשע. מאחר ולא הייתה טכנולוגיה מפותחת כמו היום, שיחקנו משחקי קופסה רבים, או בחוץ שיחקנו תופסת, מחבואים, שלוש מקלות, דג מלוח, חמש אבנים וגולות. המבוגרים היו משחקים קלפים. בחג החנוכה היינו משחקים מידי ערב בסביבונים

בשכונת חבצלת היה לנו סניף של תנועת הנוער העובד והלומד, ומידי יום שלישי ושבת היינו לובשים חולצה כחולה, עם סרוך אדום ויוצאים לפעולה. מאחר והסניף היה בשכונה, איש לא דאג מתי נחזור ולא שאלו לכמה זמן אנו יוצאים. לא היו מכשירי טלפון כפי שיש היום בבתים, שלא נדבר על פלאפונים, אבל גם לא היו סיבות רבות לדאגה כפי שיש היום. פעולות הנוער העובד והלומד היו בגבעות של השכונה, שם טיילנו הרבה והכרנו אותן היטב. נהגנו לקיים קומזיצים רבים, מסיבות בחגים השונים, והתנדבנו לעבודות השונות בחקלאות בקיבוצים. קטפנו תפוזים, פרחים, דיללנו ערוגות ושתילים וכל מה שהיה נדרש ונחוץ באותה תקופה.

בגיל 18 הייתי מיועדת לצאת להכשרה בקיבוץ משאבי שדה. מאחר והוריי חשבו שעדיף לי ללמוד מקצוע, דחיתי בשנה את גיוסי לצבא, למדתי שרטוט אווירונאוטי, ואז התגייסתי לחיל האוויר. לקראת סיום השירות הכרתי את בעלי, יוסי, שהודיע לי באותו יום שאנו מתחתנים ואכן, כעבור עשרה ימים כבר היינו רשומים ברבנות לנישואין. החתונה התקיימה תוך חודשיים.

בשנת הנישואין הראשונה התגוררנו בתל אביב, וכעבור שנה עברנו לגור עם בננו הבכור, טל, אבא של נועה, בחיפה. שם גרנו במשך שנתיים, ושם נולדה בתנו, סיון, דודה של נועה. שינויי מקום המגורים היו בגלל העובדה שיוסי היה איש צבא קבע, והיה עליו לעבור בין התפקידים השונים.

מחיפה עברנו לגור בדירה שכורה ברחובות ומידי שבת היינו מטיילים בסביבה ומחפשים בית פרטי למגורים. מצאנו בית ישן בכפר  גבתון, ועוד לפני שעברנו בשער כבר היינו מאוהבים במקום, באווירה ובאדם שהיה בעל הקרקע, עמו נשארנו בידידות רבה במשך שנים . עשר שנים גרנו בבית שרכשנו, בעיקר בחוץ ופחות בפנים. הבית היה קטן וחמים והשרה אוירה נעימה ומאוד ביתית. לא היה שום צורך באותו הזמן בגדרות גבוהות, שערים חשמליים, או אזעקה ומצלמות בטיחות. כל ילדי הכפר היו נפגשים, משחקים ביחד עד הערב, ואז חוזרים לבתיהם. הייתה הרגשה של שלווה וביטחון. כולם הכירו את כולם והיה נחמד מאוד להסתובב בכפר.

אז נולד בן הזקונים שלנו, אמנון, דוד של נועה, שלפני שנה בערך התחתן עם חן, בטוסקנה שבאיטליה. החתונה הייתה מאוד מצומצמת ומאוד מהנה. החופה התקיימה בבית הכנסת בסיינה ומסיבת החתונה התקיימה באתר בטוסקנה. היה מאוד משפחתי, חברי ובעיקר שמח.

את הבית הנוכחי, שאנו גרים בו היום, בנינו לפני שלושים שנים, ומאז הספקנו לשפץ אותו באופן משמעותי ביותר. הבנייה ארכה מעל לחמש שנים מפני שבנינו אותו בשלבים, באופן עצמאי ובהתאם ליכולותיו. זאת הייתה עבודה לא פשוטה, אבל הרגשנו סיפוק רב. הילדים, החברים ושאר בני המשפחה נרתמו לעזרה ועבדו עמנו. זה היה מגבש ונתן תחושת שייכות אמתית למקום.

כיום, המשפחה המורכבת מ- 3 זוגות ושבעה נכדים ועוד אחד בדרך…

אנו נפגשים בשבתות ובחגים ונוהגים להיות יחדיו אנו בעיקר אוהבים להיות יחד בגינה.

יש לנו מנהג במשפחתנו שכל נכד המגיע לגיל המצוות אני ובעלי יוסי לוקחים אותו לטיול שורשים השנה ניקח את נועה ובת דודתה.

הזוית האישית

היה לנו מאוד כיף לפגוש אחת את השנייה פעם בשבוע בבית הספר ולתעד את סיפורה של סבתא אני רוצה להגיד לסבתא תודה שבאת מאוד נהניתי לכתוב איתך יחד את הסיפור