מאגר סיפורי מורשת

אני אריקה רוזנברג לבית רוזן. נולדתי בתאריך 20/09/1944 ברומניה, בעיר בוקרשט, לאבי עמנואל רוזן ולאמי רוזה אונגר. 

 

עלינו לארץ ישראל בשנת 1950, מיד לאחר שממשלת רומניה נתנה רישיונות עלייה ליהודים.

בתחילת דרכנו בארץ ישראל גרנו במחנה העולים "שער עליה" ליד טירה. המגורים היו באוהלים בתנאים קשים. מאוחר יותר עברנו ליישוב "אילון", שהיה על קו הגבול דאז עם ירדן. משם נדדנו לרמלה עם הורי אימי, סבי וסבתי, אותם כמעט איני זוכרת. בהיותי בערך בת 8 אמי נפטרה מדום לב ונשארנו אחי שקטן ממני בשנתיים, יתומים מאם.

את ילדותי עברתי בבית הספר הצרפתי ביפו עד שנת 56 ובהמשך בקיבוץ רוחמה בדרום עד לשנת 60. הורי היו בעלי מקצועות המקורבים לתחומי האומנות. אבי היה מוזיקאי, היה מתופף וניגן על פסנתר ואקורדיון. אמי, הייתה רוקמת תחרה ועסוקה היה בהכנת נדוניות רקומות (כלי מיטה, מגבות, חלוקי שינה ועוד…). מאז שאני זוכרת את עצמי, אהבתי מאוד לעסוק בתחומים שקשורים לאומנות, עבודות יד ומלאכה, נגינה, וכמובן ספורט. בעברי ניגנתי בפסנתר, אקורדיון וחליל. בקיבוץ השתתפתי בלהקת ריקודים כרקדנית בהופעות של ריקודי עם, כמו כן, השתתפתי בהצגות ובמופעים.

בילדותי למדתי נגינה על פסנתר ובהמשך על אקורדיון וחליל. אהבתי מאוד לנגן כנראה שאהבתי לנגינה עברה אלי בתורשה בזכות אבי. שמעתי אותו מנגן רבות בבית בעת שהיה עושה חזרות כהכנה לפני הופעות. 

מאמי כפי הנראה שירשתי את כישרון ההתעסקות בעבודות מלאכת היד. עד היום יש בביתי מספר פריטים שהן מעבודות ידה של אמי שנשמרו אצלי והן מהוות עבורי קשר רגשי עצום. 

עקב תחביבי וכישרוני לעסוק באומנות ומלאכת יד, לאחר לידת ילדיי עוד בהיותי בהריון עם בתי, בת הזקונים, לקראת סוף 1980 סיימתי סמינר למורות בכירות והוסמכתי כמורה בתחום המלאכה והאומניות הטכניות. בתחום זה עסקתי שנתיים במסגרת בית ספרית ואחר כך עסקתי כמדריכה לאומנות במסגרות של מועדונים לילדים לאחר שעות בית הספר וגם במועדונים של הגיל השלישי.

עוד בהיותי במסגרת הקיבוצית הייתי ספורטאית מצטיינת. בין גיל 12-14 קיבלתי  את "אות הספורט"תעודה שניתנה באותם הזמנים. זו היתה סוג של תעודת הצטיינות לאור הישגי הגבוהים באתלטיקה קלה. הייתי בנבחרת הקיבוץ ויצאתי לתחרויות אזוריות בהם ייצגתי את נבחרת שער הנגב אליה היה שייך קיבוץ רוחמה בו הייתי בקבוצת עלית הנוער. באותה תקופה יצאתי לתחרות אתלטיקה ארצית שהתקיימה במגרשי הספורט ליד נמל תל – אביב ובהן התחריתי בריצה של 60 מטר עם רצות מצטיינות ביותר כמו אילנה אדיר, מרים סידרנסקי ועוד אלופות של אותן הימים. כמו כן, הייתי שחיינית מצוינת וגם במקצוע זה ייצגתי את הקיבוץ בתחרויות.

 

עלינו בשנת 1950 לארץ, הייתי בת 6 בעלייתי לארץ. בהיותי ילדה קטנה אני יכולה להעיד שכמעט ולא נשארו בזיכרוני זיכרונות כיצד נקלטתי בארץ.

הוריי החליטו לעלות לארץ ישראל מיד לאחר שממשלת רומניה אפשרה מתן רישיונות עלייה ליהדות רומניה. ההחלטה לעזוב את רומניה ולעלות לישראל באה לאחר שאחיותיה של אמי יחד עם סבי וסבתי עזבו את רומניה ועלו לארץ ישראל עם משפחותיהם.

עלינו לארץ באוניה מנמל קוסטנצה שברומניה והגענו לנמל חיפה.

מחיפה מיד לאחר קליטתנו כעולים ומתן תעודות למיניהן, העבירו אותנו למחנה, מקום שנקרא "שער עלייה". במקום זה הוקם מחנה גדול עליו הקימו אוהלים ושירותים נלווים.

באותם הזמנים, כשמדובר על שנת 1950 לא נתנו לנו אפשרות לבחור את מקום מגורנו העתידי. בהמשך התגלגלנו ליישוב בשם "משמר איילון" ששכן באותו זמן על קו הגבול עם ירדן. יישוב זה היה בשכנות עם עוד שני יישובים יהודים "גזר" ו-"כפר שמואל", שלושת יישובים אלה היו קרובים לעיר רמלה. יש לציין שגם משמר איילון וגם רמלה היו בזמנו מיושבים על ידי ערבים.

לאחר הכרזת מדינת ישראל, חלקם של התושבים הערבים נטשו את בתיהם וברחו. משפחתי קיבלה מקום למגורים על ידי גורמים ממשלתיים בבית ערבי במשמר איילון. למעשה אפשר לומר שזה בית שקיבלנו מהסוכנות היהודית בזמנו.

לאחר תקופת מה עברנו, לרמלה ושם גרנו יחדיו עם סבי וסבתי, הוריה של אמי.

בהיותי ילדה בת 8 אמי נפטרה ואז החלו קשיים בניהול המשפחה על ידי אבי בלבד. ברבות הימים אבי התחתן בשנית.

אני עברתי ללמוד במסגרת של פנימייה ומאוחר יותר עברתי לקיבוץ במסגרת עליית הנוער. גם אחי הוכנס לפנימייה. גדלתי וחונכתי בסביבה לא טבעית והכוונה – לא בבית עם אבא ואמא, אלא בפנימייה בבית הספר הצרפתי ביפו. סביבה זו הייתה שונה מסביבת למידה וחינוך בבית ספר עברי בארץ ישראל באותה תקופה. על כן, היו לי בעיות בקליטתי בארץ.

כיום, אני יכולה להודות שהיו לי קשיים ביצירת קשרים חברתיים. בדיעבד אני חושבת ומאמינה כי קשיים אלו נבעו מהיותי ילדה קטנה ללא אמא, כניסתה של אמא "חורגת" לאחר חתונת אבי בשנית ונדידה בין מסגרות חינוך בעלות אופי שונה. בזמן ההוא אבי לא חשב וגם לא היה לא זמן לחשוב שילדים קטנים שמאבדים אם זקוקים לתמיכה פסיכולוגית כלשהי. הוא היה צריך לדאוג לפרנסת שני ילדיו וגם לנהל בית לבד.

למעשה, אותי תמיד רדפו מחשבות מדוע אין לי את אותה אמא שיש לכולם. מרגע כניסתי לקיבוץ היו לי בעיות התאקלמות ולא רציתי להישאר בו. תמיד היו בי המחשבות שאני רוצה לעזוב את הקיבוץ ולחזור לבית האמיתי שלי שהוא בית הוריי. לאחר 4 שנים לא קלות חזרתי לבית הורי כשהייתי בת 16 שנים.

כל השנים עסקתי בספורט והייתי טובה ברוב התחומים. התאמנתי במסגרות של מועדוני ספורט בחוגים השונים בהם השתתפתי.

 

בתחילת שנת 2000 החלטתי ללמוד במסגרת מכון וינגייט במסגרת קורס מדריכי ספורט לגיל השלישי.

עם סיום הקורס ולאחר שהוסמכתי למדריכת ספורט עסקתי כמדריכת ספורט בבית אבות. כן הועסקתי במועדוני הגיל השלישי בתל אביב ובגבעתיים.

 

מאוד נהניתי בעבודתי זו, בה אני עוסקת עד היום.

בשנת 2008 נרשמתי שוב ללימודים במסגרת וינגייט ואוניברסיטת תל אביב לקורס מדריכי חדר כושר.

קורס מדריכי חדר כושר הוא קורס בעל תחום מדריכי הספורט. סיימתי קורס זה בהצלחה והוסמכתי כמדריכת חדר כושר. גם בתחום זה אני עוסקת עדיין.

 

את ילדיי הבכורים (תאומים) ילדתי ב- 30/03/1969 ושמם אלעד ואמיר. בשנת 1970 ילדתי את בני השלישי ושמו רז ובשנת 1981 נולדה בת הזקונים- הילה.

כיום, אני נשואה לגד רוזנברג. נישאנו בשנת 1967. יש לנו 4 ילדים ו-8 נכדים מקסימים.

היום אני גימלאית של משרד החקלאות. עבדתי בלשכת מנכ"ל סחר חוץ. כיום אני עדיין עובדת כמדריכת התעמלות ובחדר כושר לגיל השלישי. תחומי העניין שלי מאז ומתמיד היו – מלאכת יד, ספורט ולימוד שפות זרות.

אני גרה בגבעתיים.