מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מהודו לישראל

סבתא עם יהודי העלייה הקוצ'ינית
סבתא אסתר עם משפחתה בהודו
סבתא עלתה מהודו לישראל ובמהלך הקליטה עברה כמה חוויות לא נעימות

נולדתי בכפר ארנאולם שבהודו בשנת 1946. בת לאליהו וחנה. השלישית מבין שמונה אחיות: שמחה, רבקה, ציפורה, תמר, טובה, אורה ונאוה. גרנו בסביבת הגויים, היו רחובות נפרדים למוסלמים, לנוצרים וליהודים.
 
בהודו שמרו יותר על הדת מאשר פה בארץ. לא היתה בעיה מצד הגויים בשמירת המצוות.לילדים היה אסור לצאת מחוץ לבית עם רדת החשיכה אז היינו משחקים בחצר. בהודו לא היו עשירים, אנשים היו עובדים קשה על מנת להשיג כסף לפרנסה. סבי היה במעמד אמיד ומכובד. אנשים היו באים ומתייעצים איתו. גרנו בביתו שהיה גדול בעל שתי קומות עם כל אחיו ואחיותיו של אבי.  
 
בהודו גרנו בשכנות עם בעלי, דניאל. אני זוכרת את  חלק מאחיותיו, אך את דניאל לא הכרתי.אני זוכרת את הלימודים בכיתה א'. בית הספר שם הוא אחר מבית הספר בארץ. שם כולם לומדים באותה כיתה. אך הדבר המשמעותי שאני זוכרת זה היום בו אבי בא לבית הספר, הוציא אותי מהכיתה ובישר לי שהולכים לקנות סנדלים כי עולים לארץ ישראל. איזו שמחה! 
 
בשנת 1954 כשהייתי בת 8 עלינו לארץ
בשנת 1954 כשהייתי בת 8 עלינו לארץ. אז לא הבנתי מה המשמעות של העלייה, אך בכל זאת היתה שמחה והתרגשות מעצם ההכנות.שטנו בסירה לעיר קוצ'ין מרחק של כחצי שעה, משם נסענו ברכבת לעיר הגדולה בומבי. בעיר זו התרכזו כל האנשים שרצו לעלות לישראל. משם טסנו במטוס לארץ ובדרך עצרנו בעיר עדן שבתימן. האווירה במטוס לא היתה נעימה ילדים לא הרגישו טוב.משדה התעופה בישראל לקחו אותנו למרכז הקליטה "שער העלייה" גרנו שם חודש ימים.
 
במרכז הקליטה היה קשה מאוד. לא הסתגלנו לאוכל החדש והייתה צפיפות גדולה. קיבלנו חדר אחד לשמונה נפשות אך בחדר היו רק ארבע מיטות. לאחר חודש עברנו לגור בקיבוץ "גבעת חיים". הכול שם היה שונה, הקיבוץ לא היה דתי והשפה היתה שונה. אנחנו הילדים ישנו בחדרי ילדים וההורים לא יכלו להשכיב אותנו לישון כיוון שהיו עסוקים בטיפול באחינו הקטנים. למרות הכול, התקופה בקיבוץ זכורה לי כתקופה טובה בה למדנו עברית ולמדנו את התנהגותם של הילדים בארץ. הורינו התקשו בקיבוץ בעיקר בגלל בעיית הכשרות, הדתיים היחידים בקיבוץ היו יהודי העלייה הקוצ'ינית שעשו ככול יכולתם כדי לשמור על המצוות.הקיבוץ נתן לנו מקום לבית כנסת ומטבח נפרד בו בישלנו לעצמנו את האוכל ואכלנו בביתנו. בשביל לשחוט שחיטה כשרה היו הילדים הולכים מרחק גדול למושב שנקרא "אלישיב" שם היה שוחט.  
 
אחרי חמש וחצי שנים עברנו לגור במושב "אשתאול", מושב של יהודי העלייה מתימן. מבחינתי המעבר לאשתאול היה מעבר משפע לעוני גמור בכל המובנים: ממבנים יפים לצריף ישן, משפע של מזון לתלושים מוקצבים של קפה וסוכר, שוקולד לילד לחודש וביצה לשבוע.ב"אשתאול" הביאו אותנו ל"בית" שהיה צריף שבור, בלי חלונות, שהיה חדר השירותים שלהם. היתה שם חוויה מאוד לא נעימה. כילדים היה לנו מאוד קשה להיות שם.לאחר כשנה ושמונה חודשים עברנו למושב תעוז.   
 
בתחילה אמי היתה סייעת בגן אך היא לא הרגישה טוב  והחלפתי אותה.  לאחר מכן עברתי לעבוד במשחטת "עוף ירושלים". כשגרתי בתעוז קרובת המשפחה של בעלי  באה אלי ושאלה אותי האם אני רוצה להכיר בחור, אמרתי לה בלי התחייבות אני מוכנה להכיר. עבדתי במשחטה חודשיים וחצי והתחתנתי עם דניאל . אחרי כן עברנו לגור בתרום. עבדתי במשק בלול  ובבית וגידלתי את 7 בנותיי ואת 4 האחיות של דניאל, כיוון שדניאל היה יתום מהורים והיו לו ארבע אחיות קטנות. הסכמתי "לאמץ" אותן. 
 
לאחר 40 שנה חזרנו להודו לטיול שורשים שהיה מאוד מרגש ועצוב, כיוון שבמקום שגרנו היום יש קניונים וחנויות. במקום בו שכן בית הכנסת היום יש משתלה.        
 
תשע"ו

מילון

תלוש
חלוקת מזון באמצעות תלושים הייתה נהוגה גם בארץ בתקופת הצנע על מנת לשמור על משאבי המזון המוגבלים ולהבטיח את חלוקתם השוויונית.

ציטוטים

”הדתיים היחידים בקיבוץ היו יהודי העלייה הקוצ'ינית שעשו ככול יכולתם כדי לשמור על המצוות.“

”לאחר 40 שנה חזרנו להודו לטיול שורשים שהיה מאוד מרגש ועצוב“

הקשר הרב דורי