מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בחיפה בשנת 1933 תרצ"ד. לאחר חצי שנה עברה המשפחה – אמא רחל, אבא שלמה ואני שושנה, תינוקת בת חצי שנה – לעין עירון. עין עירון הוקם כמושב עובדים בפתח ואדי-ערה. למושב הגיעו עוד מספר משפחות צעירות  כמונו. המשפחה גרה בצריף עץ. בצריף היו שני חדרים: חדר אורחים וחדר שינה. 

חדר השינה היה מוגן בדיקט נגד קור. לא הייתה דלת. במטבח אמא רחל בישלה על פתיליה ועל הפרימוס ששימש להרתחת מים. אמא השכימה קום לחלוב את הפרה זהבה, להאכיל את התרנגולות ולאחר מכן יצאה אל השדה. כשנוספו עוד ילדים במושב, פתחו באחד הבתים החדשים גן ילדים. הגננת הגיעה מתל אביב, שמה היה: אסא.  אסא לימדה את הילדים שירים ויצאה עם הילדים לסיורים קצרים בסביבה הקרובה של המושב להכיר את הצמחים, הפרחים, העצים ושמותיהם של כל בעלי החיים בסביבה.

המבנים הציבוריים שהוקמו במושב: באר המים – במקום נמוך. בריכת מים גדולה ועל הגבעה במרכז. בית הביטחון- מבנה שהוא בסגנון משטרת "טגארט" הבריטית. כל אלה הוקמו עם היווסדות הכפר. לבית הביטחון היו שתי קומות: בקומה הראשונה: היו ארבעה חדרים בהם גן הילדים וכיתה א', חדר הרדיו והטלפון – ששימש גם לאסיפות – ובחגים היה כבית הכנסת, הצרכנייה, המזכירות, הנשקיה- מחסן הנשק.               בקומה השנייה: "הגג" היה פתוח עם מעקה של כמטר לגובה וקיר מסויד בלבן. הגג כולו שימש לאירועים חגיגיים, הצגות תיאטרון והקיר הלבן להקרנת סרטים. על הגג עשינו הכרות עם שחקני תאטרון הקאמרי, שהיו אלה ההופעות הראשונות שלהם וכולם היום מוכרים ברוב העולם: חנה מרון, אורנה פורת, יוסי ידין ועוד… כמובן שכל אחד היה מביא איתו כסא מהבית לישיבה נוחה ואנחנו הילדים ישבנו על הארץ, על הרצפה, ונתנו למתרגם עצות.

בית הספר בכרכור: בכיתה  א': עדיין היינו במסגרת של הגן, אבל בפינה אחרת. התחלנו מוקדם יותר וגמרנו מאוחר יותר מילדי הגן, הייתה סייעת שעזרה לנו בהכנת השיעורים, או שהיא יצאה לגינה עם הילדים הצעירים (ילדי הגן) ואנחנו למדנו עם אסא. כשהגענו לבית הספר בכרכור – בית ספר עממי משותף – בו למדו ילדי כרכור, עין עירון, גן השומרון ואפילו כפר פינס. היכרות ראשונה הייתה עם דינה, מורה-מחנכת. עם החומר הלימודי היה לנו קל, כי בכיתה א' אסא לימדה אותנו את החומר וסיפרה לנו סיפורים בתנ"ך, ניגנה בפסנתר קטעי מוזיקה כללית ואת הצמחים הכרנו אישית לפי צבע וריח.  

הדרך לבית הספר: לבית הספר הלכנו ברגל, יצאנו בשבע וחצי בבוקר וחזרנו בשעה שתיים בצהריים בערך. הדרך הייתה דרך עפר – בקיץ חולית ובחורף שלוליות ענקיות. בימים חמים היינו עושים חניות בדרך בצל אקלפיטוס ושם הייתה גם הפסקת שירותים ואוכל שנשאר. בכיתה ד' רכבנו על חמורים ויצאנו כשיירה לבית הספר (בדהירה כשיצאנו מאוחר…). רכבתי על חמור אפור שהיה קצת זקן ולא כל כך השתתף בדהירה. בחצר שליד בית הספר קשרנו את החמורים לגזעים של הברושים. במקום אוכף היה אביזר שנקרא "שקיים" – בצד אחד שמו את הילקוט ובצד שני קצת קש. בהפסקה נתנו לחמורים מים. באחד השיעורים הייתה 'חגיגה' כשחמור אחד התחיל בנעירה וכולם 'הצטרפו' אחריו.                                      הכתיבה נעשתה בעט עם ציפורן טבולה בדיו בתוך קסת שממוקמת בחור שהיה בשולחן. אם היה נשפך דיו היו סופגים עם נייר סופג. הכתיבה הייתה צריכה להיעשות בזהירות, מהר ויפה. קראו לזה כתיבה תמה. למדנו את כל סוגי המקצועות: היו שיעורי חקלאות והיו שיעורי מלאכה והיו שיעורי בישול. את האוכל אכלו תלמידי בית הספר, ומי שבישל אכל את מה שהוא עצמו בישל, היה לזה ציון בתעודה.