מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מהגולה לעלייה ובחזרה לגולה

אני ונכדתי במהלך הפרויקט.
בגיל חמש בגן אסתר בנוף ים, שכונת ילדותי.
למרות הכול ישראלית

שמי שימי (שמחה) שריג לבית אפרתי, נולדתי בטריפולי שבלוב בשנת 1950 להוריי אסתר ואלפונסו אפרתי ז"ל ואחותם של גאולה ויעקב יבדלו לחיים ארוכים.

בגיל שנה ושמונה חודשים (בדצמבר 1951) עלינו ארצה באוניה "גלילה".

אימי ז"ל ואני בחודשי חיי הראשונים

תמונה 1

לפני שאספר את סיפור העלייה והקליטה בארץ, שאת רובו אני מכירה מסיפורים של הוריי ומזיכרון מאוד עמום שלי בשל גילי הצעיר באותה תקופה, חשוב לי לספר קצת רקע על משפחתי בטרם העלייה: אבי בא ממשפחת סוחרים אמידה ושימש כפקיד בכיר בג'וינט. אמי באה ממשפחת גביזון. אביה (סבי) היה הרב הראשי של טריפולי ואב בית הדין, אימי הייתה מורה בבית הספר האיטלקי "רומא" ששימש בשעות הבוקר כבית ספר איטלקי לכל דבר ועניין, ובשעות אחר הצהריים כבית ספר יהודי. החיים היו נוחים, הבית מרווח ולא היה חסר (כלכלית) כלום.

אחותי, אחי ואני בלוב

תמונה 2

נחזור לעלייה, עם הגעתנו לנמל חיפה הועברנו לשער עלייה שבעצם שימש כמרכז קליטה לעולים שזה עתה הגיעו, עד למציאת פתרונות דיור. כאן לפי הסיפור היה ההלם הראשוני. את העולים שיכנו בהאנגרים גדולים שבכל אחד מהם גרו מספר משפחות, עולים ממדינות שונות שדיברו בשפות שונות, ממש "מגדל בבל".

משם הועברנו למעברת "ג'ליל" (גלילות) שבהרצליה (צומת הסירה כיום), שם שוכנו בבדון (מבנה מברזנט הנתמך בצדדים בקורות עץ) ללא מים זורמים, ללא שירותים וללא חשמל. את המים סיפקו ברזיות שהיו מפוזרות ברחבי המעברה, השירותים משותפים שבשל הגועל לא ארחיב עליהם את הדיבור, לתאורה השתמשו בעששיות ולבישול השתמשו בפתיליות נפט. לכן לא פעם פרצו שרפות שכילו את הרכוש הלא גדול של העולים. זכורה לי שריפה שפרצה באחד מלילות החורף, הוריי הוציאו אותנו במהירות מהבדון ודאגו להוציא שמיכות ופריטי לבוש חיוניים.

במעברה שוכנו עולים מכל התפוצות, שפות זרות נשמעו מכל עבר והרגלים ותרבויות שונות התערבבו זה בזה. החיים במעברה היו קשים מאוד בעיקר להורי שלא היו רגילים לתת-תנאים כאלה ובמחסור במזון בסיסי. אמי החלה לעבוד כמורה בסמוך להגעתנו למעברה ואבי נאלץ לעבוד בעבודות כפיים שלא הורגל אליהן, ואני הילדה הקטנה נאלצתי לשהות בבית סבתי בשיכון ישגב בתל-אביב. סידור זה לא היה מוצלח בשל געגועי הרבים להוריי, ואז נמצאה מטפלת שגרה במעברה.

בשנת 1954 או 1955 הורי קיבלו זכות לרכוש דירת שיכון בנוף-ים. אומנם הדירה לא הייתה מחוברת לחשמל ולגז אבל זה היה מבנה עם מים זורמים ושירותים צמודים. עדיין היה מחסור במזון, שמנהיגי המדינה הצעירה פתרו באמצעות תלושי מזון שהונפקו לתושבים לפי גודל המשפחה והרכבה, תקופה הידועה כתקופת "הצנע". האמת ניתנת להיאמר שהמעבר לנוף-ים הפך אותנו הילדים לצברים אמיתיים למרות שנולדנו בגולה. לי זכורה ילדות שמחה, מלאת חוויות טובות ובעצם שם עוצבתי כישראלית לכל דבר ועניין. החיבור עם הילדים הוותיקים, האינטימיות בשכונה קטנה שבה כולם הכירו את כולם, חוגי ההתעמלות ב"פועל", חוג הבלט ותנועת הנוער "הנוער העובד והלומד"  – לכל אלה היה חלק בישראליות שלי. בתום בית הספר היסודי בנוף-ים למדתי בתיכון בהרצליה, מה שנקרא כיום "תיכון ראשונים". עם סיום לימודי התגייסתי לצבא ושירתי ביחידת מודיעין ידועה. שם הכרתי את אילן שריג שלימים יהיה בן זוגי לחיים אב שתי בנותיי – נילי ואפרת, וסבא לעמית, ברק, אור ואלון.

משפחתינו בחופשה המסורתית בראש השנה

תמונה 3

בתום שירותי הצבאי עברתי לירושלים לצורך לימודיי באוניברסיטה העברית, נישאתי לאילן ונשארנו לגור בה חמש שנים, משם עברנו לרמת אביב ג' וניתן לומר שהיינו מחלוצי השכונה.

עבודתו של אילן זימנה לנו נסיעה לחו"ל למשך חמש שנים (שנתיים במיאמי ושלוש שנים בארגנטינה). לכאורה נסיעה שכזו הייתה ועדיין חלומם של הרבה צעירים. האמת ניתנת להיאמר ששם, בעיקר בשנה הראשונה, הבנתי מהם קשיי קליטה בארץ זרה וזאת בלי הקשיים הפיזיים והכלכליים שאיתם התמודדו הורי. הניתוק מהבית, מהמוכר, הם קשיים לא פשוטים שגרמו בעבר הרחוק להוריי (ובהיותי בגולה גם לי) למשברים לא קלים. לאחר תקופת נדודים זו חזרנו ארצה לשנתיים ושוב נסענו לחמש שנים לניו יורק. גם החזרה ארצה בכל אחת מהתקופות הייתה מלווה "בקשיי קליטה" למרות שחזרנו הביתה. מאז קבענו את ביתנו ברעננה שם אנחנו מתגוררים עד היום.

הזוית האישית

הנכדה עמית: התכנית חיזקה עוד יותר את הקשר שלי עם סבתא שהוא קשר חזק ומיוחד. המפגשים היו כיפיים ולמדתי המון על העבר בארץ וגם על סבתא. היה לי מאוד קשה להבין איך אפשר להסתדר ללא מים זורמים בבתים וללא חשמל.

סבתא שימי: הצטרפתי לתכנית בשמחה, אפילו אפשר לומר שזו הייתה הצעה מאוד מחמיאה. המפגשים השבועיים היו עבורי עוד הזדמנות לבלות עם נכדתי ולחזק את הקשר בינינו. שימח אותי שעמית גילתה התעניינות בילדותי ובתקופה של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות.

מילון

בדון
סוג של צריף שקירותיו מברזנט.

ציטוטים

”עולים ממדינות שונות שדיברו בשפות שונות - ממש מגדל בבל“

הקשר הרב דורי