מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מהבית לסואץ – מלחמת יום כיפור

תמונה משותפת אמיר ומשה
סבא משה במוצב
סבא משה מספר על מלחמת יום כיפור

משה, סבא של אמיר ואמיר הנכד, כותבים עבודה זו לזכור, להזכיר, לדעת ולחזק את הקשר הרב דורי.
 
שנינו, כל אחד בדורו, היננו נצר למשפחה ציונית. בשנת 1910, יעקב לוין, האבא של הסבא רבא של אמיר, עזב את כל אשר היה לו בעיירה וילקומיר, אשר בפלך קובנה שבליטא, [אז בשליטת הרוסים] ועלה עם משפחתו לארץ ישראל.
 
עקב מחלת הסבתא חזרה המשפחה לליטא, כאשר הסבא ממלא קופסה בעפר הארץ ונישבע לחזור. ואכן חזרו בשנת 1925 והתגוררו במושבה הרצליה, ברחוב סוקולוב 51. בית המשפחה המורחבת ולימים שכנה שם המועצה המקומית של המושבה. משה סבא של אמיר, מספר:
 
"נולדתי בשנת 1948, חודשיים לפני ההכרזה על הקמת המדינה. נקראתי על שם סבתי מאשה, אמא של אמא שלי. סבתא רבתא של אמיר שמה חנה.סיפור הקשור להולדתי: כאשר תקפו צירי לידה את אמי חנה, לא הייתה אפשרות לנסוע לבית היולדות בפתח תקוה, עקב הסכנה בכבישים מפני פורעים ערבים. על כן נולדתי בביתו של הרופא בהרצליה.
 
אני בוגר גן המזרחי ובגיל חמש וחצי נכנסתי לכיתה א' בבית הספר בר אילן. סיימתי את התיכון הדתי בהרצליה מחזור ב". התגייסתי לצה"ל בגיל 17.5.  לקראת סיום השרות, לאחר השתתפות במלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה בתעלת סואץ, שרות מאתגר ולא פשוט.
 
הכרתי את אשתי בת שבע, סבתא של אמיר, אשר הייתה גם היא חיילת, באמצעות מכתב טועה שלה אשר הגיע בטעות אלי. התכתבנו שלושה חודשים ואז נפגשנו, ומאז לא נפרדנו. למדתי באוניברסיטה בר-אילן, התגייסתי למשטרת ישראל, עברתי מגוון רחב של תפקידים, מקצין נוער ועד פיקוד על היחידה לחקירת פשעים חמורים ובינלאומיים בדרגת תת ניצב.
 
עם יציאתי לגמלאות. בתוך כל העשייה סבתא בת שבע ואני הרחבנו את המשפחה נולדו 3 בנות תמר הבכורה אמא של אמיר. קרן, השנייה ובת הזקונים רעות. היום, אנו סבתא וסבא ל-8 נכדות ונכדים אמיר הוא הרביעי על פי הגיל. כולם חכמים, חמודים ויפים.  
 
מלחמת יום כיפור
מלחמת יום כיפור פרצה בתאריך שישה באוקטובר 1973. בשעה שתים בצהרים, החלו צבאות מצרים וסוריה לתקוף את מדינת ישראל .אני שהייתי איש מילואים בחטיבה לוחמת, צפיתי כל שעות הבוקר בחיילים נקראים למילואים, וחיכיתי בקוצר רוח שיקראו גם לי.
 
באותה תקופה הייתי כחודש לאחר ניתוח כריתת תוספתן ועוד לא החלמתי סופית. אבל התחושה הייתה שקורה משהו גדול ואני חייב ליטול חלק במערכה. אמא של אמיר, הייתה בת שנה וחודש וכשבשעות הערב אכן קראו לי להתגייס למלחמה, לבשתי מדים, לקחתי את סבתא ואמא תמר להורים שלי בהרצליה. הייתי בטוח וזאת לאחר שהשתתפתי במלחמת ששת הימים, כי המלחמה הנוכחית גם היא, תימשך זמן קצר ואני אחזור מהר חזרה הביתה.
 
כאמור השארתי את סבתא בת שבע ותמר הקטנה אצל ההורים שלי ונסעתי בטרמפים לבסיס ,שם פגשתי חברים אשר גויסו גם הם. השעה כבר שעת לילה מאוחרת ולהזכיר כי מדובר ביום כיפור יום צום , אני שברתי את הצום בפעם הראשונה בחיי, כי הבנתי שאין לדעת מתי אוכל לאכול בפעם הבאה. מיד כאשר הגענו לבסיס והתחלנו לקבל ציוד ללחימה, הבנו שיש בעיה. לא היה מספיק ציוד, לדוגמא לא הייתה מספיק תחמושת, לא היו נגמשים ונאלצנו לנסוע דרך ארוכה באוטובוסים. נראה היה לנו שהצבא לא ערוך למלחמה. אנו, חיילי המילואים, היינו חדורי מוטיבציה ורצון רב להגיע לאזור הקרבות ולהתחיל להילחם.לקראת חצות, החלה החטיבה שלי בנסיעה לכיוון מדבר סיני, על מנת להצטרף לאוגדה, שכבר הייתה במהלך לחימה מול הצבא המצרי.
 
לקראת בוקר, הגענו לאזור הערכות, שם צוותים צוותים עלינו על נגמשים {רכב משוריין שיכול להגן על החיילים מפני קליעים}, והתחלנו בנסיעה לכיוון תעלת סואץ. בדרך ראינו בבירור את תוצאות המלחמה אשר הייתה בעיצומה. ראינו רכבים שרופים של צה"ל בצד הדרך והבנו שהקרב קשה.
 
לא היינו בקו הראשון, אך יצא לנו להילחם מול כוחות קומנדו מצריים. הצבא המצרי הצליח לחצות את תעלת סואץ, זו תעלה אשר הפרידה מאז מלחמת ששת הימים ביננו ובין הצבא המצרי.תמיד חשבנו כי אין סיכוי שהמצרים יוכלו לעבור את התעלה. לאורך כל התעלה היו מוצבים, בהם היו חיילים. במוצבים היו בונקרים מוקפים בגדרות. כמו כן הייתה סוללת עפר גדולה, כך שכמעט בלתי אפשרי היה להגיע למוצב מכיוון המצרים, שישבו מעבר השני של התעלה. כך חשבנו ומסתבר שטעינו. המצרים הצליחו לחצות את התעלה בכוחות קומנדו ואוגדות צה"ל, בסיוע כוחות המילואים, נלחמו בהם .
 
המלחמה הייתה קשה, החילים המצרים נלחמו היטב ועד אשר התחילו להגיע כוחות המילואים, היו נפגעים רבים, בעיקר מקרב היושבים במוצבים וכוחות השריון הסדירים והמילואים שהיו בשטח.צריך לציין כי באותו הזמן בו הייתה לחימה עזה בסיני, הייתה לחימה לא פחות עזה ברמת הגולן, מול הצבא הסורי, אשר פלשו לתוך רמת הגולן ונעצרו תוך גילוי מעשי גבורה של חיילים ומפקדים ממש על סף הירידה לכיוון הכינרת.
 
כמו שציינתי, אנחנו המשכנו להילחם והיו הרוגים ופצועים בגדוד. כל הזמן הגיעו כוחות נוספים של מילואים והתחושה הייתה קצת יותר טובה . הבנו שיש הרבה נפגעים והמצב לא קל וזו לחימה שתימשך זמן לא קצר. צה"ל עבר מהגנה להתקפה, ואוגדת האלוף אריק שרון הצליחה לחצות את התעלה ולעבור לצד המצרי. על התעלה נפרסו גשרים מיוחדים, שנקראו גשר הגלילים, שלא רק חיילים יכלו לעבור עליהם אלא גם טנקים ורכבים. אני ביחד עם חברי לפלוגה חצינו את התעלה על גבי הנגמ"שים ועשינו דרכנו לכיוון העיר סואץ, אשר שכנה לצד התעלה בקצה הדרומי. המקום ניקרא "החיץ החקלאי", משום שבמקום גרו חקלאים מצרים, בשטח בו גידלו תירס, פירות ויתר הגידולים החקלאיים.
 
בין הכפרים החקלאיים הללו שכנו מחנות הצבא המצרי, כאשר הבסיס הגדול שכן בפאיד, מחנה גדול במיוחד ובו גם שדה תעופה. אנו, תוך כדי נסיעה, לחמנו כנגד חוליות חיילים מצריים והמשכנו להתקדם. יחידות סדירות הגיעו לפנינו לעיר סואץ, שם נתקלו במארב של הצבא המצרי והיו נפגעים רבים. אך החיילים נלחמו בגבורה וכבשו את העיר. אנו שהגענו אחריהם, סייענו להם בטיהור העיר והתמקמנו כל החטיבה מסביב לעיר, בה היו חיילי הארמיה השלישית של הצבא המצרי, מכותרים מכל עבר. באותו הזמן החלו שיחות בינינו ובין המצרים על הפסקת אש הדדית. על הפלוגה שלי הוטלה המשימה להיות חלק מכוח ,אשר כיתר את הארמיה השלישית של הצבא המצרי. אנו בנינו מוצב { מקום מוגן, שיש בו עמדות עם שקי חול, על מנת להשיב אש במידת הצורך ויש בו אפשרות לאכול ולישון בצורה מוגנת}. המוצב הזה היה למעשה מקום המגורים שלי במשך למעלה מארבעה חודשים, אז הייתה החלטה לחזור חזרה לארץ.
 
במשך כל השהיה שלי במוצב, אשר שכן בחיץ החקלאי ליד תעלת סואץ ומול העיר סואץ, בינינו ובין המצרים היו חיילי או"ם, ממדינות שונות, בזמנים ששרר שקט אנחנו נתנו להם בקבוקי שתיה חריפה והם נתנו לנו סיגריות. מידי פעם המצרים היו יורים עלינו ואנו השבנו באש.חגגנו במוצב את חג החנוכה והדלקנו נרות עשויים מפגזי טנקים, העברנו את הזמן בשמירה סיורים והמתנה שהכל יסתיים, ונוכל לחזור הביתה.במשך כל הזמן הזה, בבית סבתא בת שבע ואמא תמר, שהייתה בת שנה וכמה חודשים, דאגו לי מאד כי הצלחתי ליצור איתם קשר רק לאחר כחודש, (לא היו פלאפונים), אבל סוף סוף הצלחתי ליצור איתם קשר ושלחנו מכתבים אחד לשני.
 
אני יצאתי לחופשה ראשונה לאחר כחודשיים וחצי, בהם גם גידלתי זקן. קראו לזה אז לחזור מאפריקה לארץ יצאתי לכביש שהוביל לכיוון התעלה, על מנת לתפוס טרמפ ולפתע עצר לידי אוטובוס ובו נהג גיסי יוסי, בעלה של אחותי. עליתי בשמחה לאוטובוס עם עוד חיילים ונסענו לארץ .יוסי, שידע שזמן החופשה קצוב, 48 שעות בלבד, נסע במהירות והביא אותי הביתה לחופשה. כשנכנסתי הביתה, תמר החלה לבכות כי לא ראתה אותי הרבה זמן והייתי עם זקן.החופשות התנהלו כך שחייל יוצא ועד שהוא לא חוזר, לא יכול לצאת לחופשה הבא בתור, כך שבחצות נפרדתי מהמשפחה וחזרתי למצרים.
 
כל הזמן הזה התנהלו שיחות עם המצרים במקום שנקרא הקילומטר ה – 101, כי שם עצרו כוחותינו עם הפסקת האש. כלומר 101 קילומטרים מקהיר בירת מצרים, במלחמה, שבה הפתיעו אותנו והייתה בין המלחמות הקשות שידעה ישראל. כאשר נחתם הסכם עם המצרים, היינו אמורים לארוז את כל אשר היה במוצב ויצא כי מגזרת העיר סואץ אני הייתי בזחלם המאסף, כלומר האחרון שיצא מהגזרה. אחרינו הגיעו חיילי האו"ם ונכנסו למוצב שעזבנו.כל החטיבה שלי נסעה. חצינו את התעלה לכיוון ישראל והתמקמנו בסיני לאימון קצר ושחרור חזרה הביתה, אותו עזבתי ב – 6 באוקטובר וחזרתי בתחילת חודש מרץ, תקופה ארוכה ומתישה, בה אמא תמר כבר למדה ללכת, לדבר, בקיצור התפתחה והייתה לילדה גדולה.
 
כך הסתיימה עבורי מלחמה קשה, בה נהרגו חברים. בתחילה הייתה תחושה שאולי לא ננצח, אך בזכות לוחמים מצוינים ומפקדים, יצאנו ממלחמה זו כשאנו מנצחים.לסיום, אני מייחל כי אתה, אמירי, לא תצטרך להשתתף במלחמות ובארצנו ישרור שלום אשר אנחנו כל-כך רוצים וצריכים. לו יהי.
 
תשע"ו

מילון

נגמ"ש
נושא גיסות משוריין

ציטוטים

”במלחמה, שבה הפתיעו אותנו והייתה בין המלחמות הקשות שידעה ישראל.“

הקשר הרב דורי