מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעירק, בעיר בגדד, בשנת 1938.

למדתי בבית ספר בעירק עד כיתה ג'. אני עדיין זוכרת לכתוב ולקרוא בערבית. דודה שלי היתה שולחת לי מכתבים כדי שלא אשכח את השפה. אחרי מלחמת עולם השנייה בשנת 1945 הגיעה לבית ספר מורה נאצית. היתה מענה את היהודים. היתה מעמידה אותנו על השולחן עם ידיים לצדדים, אני הייתי רק בת 9. אמא שלי כששמעה את זה אמרה שאנחנו נוסעים בקרוב ארצה. היא הוציאה אותנו מבית ספר, אני ואחותי – אני הייתי בכיתה ג' ואחותי הייתה בכיתה א'. ישבנו בבית הרבה זמן ואז בקיץ, אמא שלי למדה באליאנס כשהיתה צעירה. דודה שלי היתה עוד תלמידה ואז היו לוקחים אותי לשם ללמוד קצת אנגלית במהלך החופשה.

 

בערך חמש שנים לא ביקרתי בבית ספר. עברנו לגור אצל סבתא שלי ששם גרו רק יהודים והיה יותר מוגן. זה היה בית גדול עם 3 קומות. אני, אחותי, ההורים ודודים שלי שהיו צעירים עדיין גרנו בבית של סבא וסבתא. כשהגעתי ארצה, בשנת 1950. המשפחה גרו באוהלים בבאר יעקוב. באוהל קטן, אמא נכנסה להריון לא היתה פרנסה, אבא חלה. לפני המלחמה אבא עסק בעסקים בינלאומיים, עיסוקים של פרוות ולאחר מכן לפני שהגיעו ארצה היתה פשיטת רגל ולא היתה פרנסה. לא ידעתי את מה שכולם ידעו.

 

בארץ כבר אחרי שבוע אמא שלחה אותי לקיבוץ רשפים, בלי אמא, כשהייתי בת 11 כי אמא רצתה שאלמד. לא רציתי להיות לבד בקיבוץ, ברחתי וחזרתי לאוהל לאמא. הגעתי לאמא ואבא. אמא לקחה אותי ביד לתל אביב ושם הראתה לי שבנות עומדות ברחוב ובעלות בית באו לקחת את הבנות לנקות את הבית שלהם וכך הבנתי שכדאי לי ללמוד. בקיבוץ למדנו 4 שעות ואז עבדתי שעתיים – לעזור לילדים הקטנים,ילדים אז גרו בלינה משותפת. היינו מעירים את הילדים ומכינים להם אוכל לארוחת 4, ילדים בגיל 4 או 5, מכינים להם כוס חלב וסנדוויץ עם פרוסה עם ריבה.

 

נשארתי בקיבוץ עד הצבא.כל חג היינו עושים הצגות, הייתי שחקנית טובה אז לקחו אותי לשחק. בקיץ היינו יוצאים למחנות של תנועת נוער. במחנות נחשבנו הקבוצה הכי טובה והצגתנו את מחול האש, הצגה של הקיבוץ הארצי. הייתי מצויינת בספורט יש לי תעודה של אות הספורט. הייתי מצטיינת בכל תחומי הספורט. בקבוצה שלנו היינו 15 בנים ו- 15 בנות כולנו עלינו מעירק אבל כולנו היינו ממשפחות שהוריהם היו במחנות עולים. כולם נפרדו מההורים שלהם.

 

כשהגענו לקיבוץ שינו את השם קראו לי נדרא. שינו את השם ואסור היה לדבר בערבית כולם דברו עברית. אז קראתי לעצמי שולמית על שם בת דוד שלי שאהבתי. לצבא התאחדנו עם גרעין של קיבוץ אחר ואנחנו נחשבנו כקבוצה החזקה. התחברנו עם קיבוץ נחשונים, הרוב היו מצריים. זה היה לפני מלחמת סיני – היינו שומרים בלילה אני הייתי שומרת ופחדתי למרות שחשבו שאני ממש לא פוחדת הייתי שומרת ליד גבול ירדן.  לילה אחד שמרתי לבדי ואז באותו הלילה היו מסתננים "פדאיונים" בשנות ה 56.. באותו לילה נכנסו והרגו משפחה באיזור רמלה לוד – באותו לילה שאני שמרתי – ואמרו שאני צריכה לשמור יותר טוב – שמעתי מישהו מדרדר אבן.. והתחלתי לרעוד , יריתי התגלגלתי ונשארתי. מרכז השומרים באו לבדוק ומצאו שיריתי בתן!! החזיקו ממני כגיבורה. כל זה לפני הגיוס בתוך הקיבוץ. אחר כך הייתה מלחמת סיני. בנות עשו 3 חודשים טירונות הבנים  שישה חודשים. הבנים יצאו להילחם בסיני והבנות נשארו בקיבוץ, כל היה ב"נחל".

אלי היה ידיד שלי מגיל 12 ובגיל 21 התחתנו. עברנו לגור במושב נתיב השיירה נולדו לי 2 בנות ו2 בנים בת אחת מלמדת סטודנטים בתל חי. בת שנייה עובדת במרפאת שניים  בן אחד מהנדס  ובן שני תחזוקה בבית חולים נהריה. כשהתחתנו, הגענו מקיבוץ נחשונים והיינו ללא כל, ממש שום דבר. בעלי לא הסכים שנתחתן ככה בקיבוץ. לא היה לנו כסף אפילו לאוכל. הגענו למושב נתיב השיירה שם, היו הדודים שלו ולכן הגענו לשם. מצבנו הכספי היה ממש גרוע, קיבלנו 50 לירות מהקיבוץ ומזה היינו צריכים להתקיים והיה מאוד קשה. הורים שלנו היו גרים במעברות ולא היתה לנו עזרה. סבא שלי נתן לנו 100 לירות שבאותה תקופה זה נחשב להמון כסף. זה עזר לנו לתקופה מסוימת.

 

בעלי עבד בתחנת טרקטורים, מקום חנייה ומוסף לטרקטורים שעבדו איתם בשדות ואני עבדתי בפרדס. בחתונה שלנו נכחו רק המשפחה המצומצת, נסעתי בעגלה עם סוס יחד עם הוריי ובעלי נסע על אופניים. לוויתי 4 לירות מקרוב משפחה של בעלי כדי להירשם. כשהתחתנתי, בעלי לא רצה שאלבש שמלת חתונה, לבשתי שמלה בצבע תכלת ונעליים שחורות. בכיתי והיה לי עצוב, כי האירוע היה מצומצם ללא האחים שלי ולא היה קל.  אחרי כמה שנים בנינו בית לתפארת, משק גדול. הבית הראשון שלי היה בית ישן, עם תנאים קשים מאשר בקיבוץ והיה לי קשה עם זה. פתאום הייתי צריכה לכבס, ולבשל. לא למדתי לבשל והיה לי קשה. לאט לאט למדתי והצלחתי. הילדים שלי קיבלו הכל, בעלי החליף עבודה והסתדרנו כלכלית. היו לנו המון אורחים כל הזמן, שהגיע מהקבוץ.