מאגר סיפורי מורשת

ב- 8.10.1943 עמד ילד יהודי קטן על סיפון ספינת דייגים, בנמל הצפוני של קופנהגן, רועד מקור ומפחד. בזכות עזרת אנשי המחתרת הדנית, הצליחו הילד והוריו להימלט מרדיפת הנאצים לשבדיה.

הילד הזה הוא אני. נולדתי בפרדריקסברג, אחד מפרברי קופנהגן, וגדלתי במשפחה יהודית אמידה ומאושרת. אבי היה רופא שיניים מצליח בקופנהגן, פעיל בקהילה היהודית ושימש בין היתר כיושב ראש ההסתדרות הציונית בדנמרק.

אחר שסיימתי את בחינות הבגרות עם ממוצע בין הגבוהים במדינה, נרשמתי ללימודים בבית הספר לרפואת שיניים בקופנהגן. במהלך הלימודים החלטתי לעלות לישראל ולהמשיך כאן את הלימודים, בינתיים כתושב ארעי. הצטרפתי לתלמידי שנה ב' בבית הספר לרפואת שיניים בירושלים, וסיימתי את הלימודים בשנת 1966. בתקופת הלימודים פגשתי את עמליה שולברג, ילידת ירושלים, שהייתה אז חיילת בצה"ל. אהבה ממבט ראשון וחתונה אחרי 6 חודשים.

לאחר סיום הלימודים נסענו כמשפחה עם שתי בנות, אילת וחגית, לדנמרק לתקופה של שלוש שנים לצורך ההתמחות שלי בכירורגיה.

תוך כדי שהייה בדנמרק גויסתי, כאזרח דני, לחיל הרפואה הדני ושירתתי כקצין בדרגת סגן-משנה במשך כשנה ורבע. ב- 1969 חזרנו לישראל – אני כבר "עולה חדש מן המניין" ונתקבלתי ללימודים כתלמיד שנה ה' בבית הספר לרפואה בתל–אביב. לרכישת תואר הדוקטור השני הייתה מטרה – התמחות ברפואת אף-אוזן גרון וניתוחי ראש-צואר. ואמנם, התחלתי התמחות ברפאות אף, אוזן, גרון במרכז הרפואי "בילינסון" בפתח-תקוה, אך לא לפני שמילאתי את חובתי לצה"ל כאזרח ישראלי טרי. שירתתי במשך 3 חודשים (בתנאי קבע) בחיל הרפואה כרופא שיניים בבסיסים שונים ברחבי סיני. בגמר השירות הוצבתי כרופא גדודי ביחידת סיור משוריין שזה עתה הוקמה – גדוד סיור 87. עדיין לא זכיתי לעבור קורס קצינים בצה"ל.

מלחמת יום הכיפורים הייתה אירוע ששינה את חיי.

היה זה שוב בתאריך ה- 8 באוקטובר, בדיוק 30 שנה לאחר ההצלה המופלאה שלי מרדיפת הנאצים. עמדתי בחולות סיני בעמדת המפקד בנגמ"ש שלי. ראיתי מרחוק איך פגז פוגע בטנק של מפקד הגדוד (גדוד סיור 87). הטנק בא אלי בדהירה, ומצריח הטנק הורדה גופת המג"ד. הוא היה עם הראש למטה ומכיס חולצתו נפלו שני דברים ישר לתוך ידי. אלו היו קופסת סיגריות ומצית (המג"ד עישן בשרשרת). אני עמדתי עם שני החפצים בידי למשך שניות בודדות בלבד אך הן נראו לי כנצח. הבנתי פתאום שהילד הפליט מרדיפות הנאצים הפך לישראלי שלוחם מלחמת הגנה על מולדתו החדשה.

עם שוך הקרבות, זכיתי בדרגת קצונה – סגן – ללא צורך בקורס קצינים, ומתוך הרגשת מחויבות כלפי הזיכרון של החברים שלי אשר לא זכו לחזור הביתה, התגייסתי לשירות קבע בצה"ל למשך שלוש שנים. שירתתי כקצין רפואה חטיבתי בחטיבת קו בסיני. חזרתי להתמחות בבית החולים ולאחר קבלת תואר מומחה עבדתי כמנתח בכיר במחלקה בה עשיתי את ההתמחות. במקביל המשכתי לעבוד כרופא שיניים במרפאתי הפרטית. בשנים אלו נולדו לנו שתי בנות נוספות, מיכל ומאיה. המשכתי לשרת במילואים ועליתי בסולם הדרגות עד לדרגת אלוף-משנה. לאחר התפטרותי מבית החולים החלטתי לחזור ללימודים, הפעם בתחום מדעי הרוח, וסיימתי דוקטורט בהיסטוריה במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר-אילן. במשך השנים התווספו למשפחה 6 נכדים.

ב- 17.10.2017 הסתיים מיזם שהובלתי להקמת אנדרטה לזכר גדוד הסיור 87, שאיבד 45 מלוחמיו במלחמת יום הכיפורים. האנדרטה הוקמה בפארק האנדרטאות בלטרון. הרגשתי שסגרתי מעגל. את דבריי בטקס המרגש של חנוכת האנדרטה חתמתי במשפט: "אם נכדי ישאל – סבא, במלחמה היית גיבור? אענה לו – לא, סבא לא היה גיבור, אבל הוא שירת ביחידה של גיבורים".

אף אחד מהלוחמים שנלחמו במלחמת יום הכיפורים לא חזר הביתה כאותו אדם שיצא אליה. התברר לי במשך הנסיעה לאורך סרגל השנים מדנמרק לישראל, מה המחיר שאנחנו כעם נדרשים לשלם מעת לעת על מנת להבטיח את קיומנו בארץ אבותינו.

סוף דבר

היום, בגיל 76, במבט לאחור, מבין אני את המשמעות של התאריך 12 במרץ 1962. כסטודנט בגיל 20 עמדתי אז שוב על סיפון כלי שייט – הפעם לא סירת דייגים אלא אוניית נוסעים ישראלית. התקרבנו לנמל חיפה והייתי מוקסם מריח פריחת ההדרים, שהרוח המזרחית נשאה אל כיווננו. הילד מדנמרק הגיע הביתה. אך בהמשך הנסיעה לאורך סרגל השנים, יתברר לו מה המחיר, שאנחנו כעם נדרשים לשלם מעת לעת, על מנת להבטיח את קיומנו בארץ אבותינו.

ראיין: טל כצנלסון-יוגב

החוויה הישראלית של סבא דני

ביום ה- 14 באוקטובר 1988 עמדתי בלשכת הרמטכ"ל בקריה בתל אביב על מנת לקבל מידי רב-אלוף דן שומרון את דרגת אלוף-משנה. עוד בעומדי בחדר ההמתנה בלשכה התחילו מחשבות – ובעיקר זיכרונות – להתרוצץ במוחי. ילדותי ונעוריי בדנמרק, החינוך הציוני שהעניקו לי הוריי, ההחלטה לעלות לישראל, הלימודים, החיילת שביקשה לנסוע בטרמפים ונשארה לצדי לכל החיים, ההתנדבות לשרת בסיירת שריון, הצלקות בנשמה שהשאירה מלחמת יוה"כ, בנותיי, החברים שלי – הכול התערבב סחור-סחור עם ההתרגשות הטבעית לקראת האירוע. וברגע שהרמטכ"ל משמאל ואשתי, עמליה, מימין הלבישו את הדרגות החדשות על כותפות חולצת המדים שלי, הבזיק לפתע במוחי משפט שזכרתי מילדותי – מילים מתפילה של שליח הציבור בטרם ייגש לתפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים: "הנני העני ממעש נרעש ונפחד…..". שאלתי את עצמי: "איך הגעתי הלום? האם אני באמת ראוי להיות העולה היחידי מארצות סקנדינביה שזוכה להיות קולונל בצה"ל? איזה צירוף מיקרי של אירועים עיצב את חיי והוביל את הילד הנפחד מסירת הדייגים שהבריחה אותו ואת הוריו לנמל מבטחים בשוודיה כאשר הגרמנים הנאצים בקשו את נפשם – אל טקס הענקת דרגת אלוף-משנה בלשכת הרמטכ"ל של צה"ל?

לחיצת היד של דן שומרון החזירה אותי למציאות ועתה היו רגשותיי תערובת של אושר וגאווה. בראשי הדהדה מחשבה אחת: המסע שלי מדנמרק לישראל הושלם…!

הזוית האישית

טל: היה לי מאוד כייף. אני מכיר יותר לעומק את סבא שלי. ידעתי חלק מהפרטים אבל הרבה פרטים במה שסיפר לי לא ידעתי.

סבא דן: התחושה של היותי אדם מאושר נובעת משילוב של גורמים אחדים. אחד מהם הוא הקרבה ביני לבין נכדיי. והנה, נוצרה על ידי תכנית "הקשר הרב-דורי" הזדמנות לטפח את הקשר הזה עוד יותר. טל מכיר אותי היום עוד יותר טוב, ודרך אגב – הוא למד פרק קטן בהיסטוריה של קיבוץ הגלויות של עם ישראל.