מאגר סיפורי מורשת

המדינה שלי בת 

ביום ההולדת ה- 70 למדינתנו, אני, דור, מתגאה בה ומצדיעה לה באמצעות: מפעלים פרסים המצאות.

גאה מאוד בהישגיה היפים בתחומי חיים רבים, ומצדיעה למדינה היפה שלנו.

שמי דור דובניקוב עבודתי עם סבתי, מתוארת בשלושה פרקים, בתחומי החיים השונים.

הפרק הראשון מציג שניים מתוך מפעלים רבים שקמו במדינה, מהקמתה עד היום – במסמך זה, אתמקד במפעלים.

הפרק השני עוסק בהצגת 10 ישראליים שקיבלו פרסי נובל בתחומי מחקר שונים. מקבלי הפרס העניקו תרומה רבה לאנושות כולה, גאווה ועוצמה למדינתנו ולעמנו.

הפרק השלישי, פרק המצאות, מבקש להצביע על המצאות בתחומים השונים, כמו: חקלאות, מזון, טכנולוגיה, משחקים, אנרגיה. המצאות אלו פותחו על ידי ישראליים מוכשרים שהוסיפו אדרה ויוקרה למדינתנו, את שני הפרקים השני והשלישי, ניתן יהיה לראות במצגת, בנספח.

פרק א' – מפעלים

א. העליות הגדולות (ההמוניות)

מדברי בן גוריון: "העליה המתמדת היא תמצית חיינו והוויתנו מחוץ לה אין תקווה ואין תקומה".

1.  מבצע "עזרא ונחמיה" – 1951 מעיראק

סבא, סמוך מאוד לתקופת עלייתו ב-"עזרא ונחמיה"

2.  העלייה מרומניה 1951.

סבתא, אחותה התאומה חנה ואחות הגדולה לאה (ז"ל), סמוך לתקופת עלייתן ארצה.

למפעל העלייה יש לי נגיעה אישית, שכן סבי וסבתי הם חלק ממנה. עלייתם ארצה הייתה כרוכה בהתנסויות חדשות ובחוויות מיוחדות. האזנתי לסיפוריהם האישיים וניסיתי לחוות את תהליך השתלבותם בחברה החדשה, חברת הישראליים. לא אחת, הסיפורים היו מפתיעים ואף  מביכים. את חלקם אספר כאן.

מסיפור עלייתה וקליטתה של סבתי מרים (מיתי) בארץ

סבתי עלתה עם הוריה, סבתא רבתא רבקה וסבא רבא חיים (ז"ל) ושתי אחיותיה לאה ( ז"ל) וחנה (אחותה התאומה של סבתא).

בין 15 במאי 1948 לבין 1952 עלו מרומניה לישראל יותר ממאה ועשרים אלף יהודים.

זו האונייה שבה עלתה סבתי

האונייה טרנסילבניה עגנה בנמל חיפה. שם חיכו להם הדודים שעלו שנתיים קודם לכן לארץ.

לפנינו תיעוד מהארכיון הציוני המעיד על עלייתה של משפחת סבתי

(שמו של סבא רבא שלי, אביה של סבתי, חיים ציגלניק).

לפנינו תעודת עולה של אחותה של סבתי, לאה (ז"ל).

בחודש מאי 1950, נוסדה המעברה ומשפחתה של סבתי שוכנה בה. המעברות נתנו מענה לצרכי הדיור לעולים.

כך נראו המגורים של סבתי בעלותה ארצה.

ממה ניזונו אנשי המעברה? לכל משפחה ניתנו תלושים בעזרתם יכלה לרכוש  מוצרי היסוד המוקצבים.

מוּצָר                      כַּמּוּת                             תְּקוּפָה

לֶחֶם            350 גְּרָם (פָּחוֹת מחֵצִי לֶחֶם)         לְיוֹם

קֶמַח            60 גְּרָם (פָּחוֹת מרֶבַע כּוֹס)           לְיוֹם

סוּכָּר            58 גְּרָם (פָּחוֹת מרֶבַע כּוֹס)           לְיוֹם

אוֹרֶז             17 גְּרָם                                      לְיוֹם

בֵּיצִים            12                                          לְחוֹדֶשׁ

גְּבִינָה            200 גְּרָם                                 לְחוֹדֶשׁ

תַּפּוּחֵי אֲדָמָה  3500 גְּרָם (שְׁלוֹשָׁה וחֵצִי ק"ג)    לְחוֹדֶשׁ

בָּשָׂר             750 גְּרָם (שְׁלוֹשת רִבְעֵי ק"ג)     לְחוֹדֶשׁ

אחד הסיפורים אותם שמעה סבתי מרים מפיה של  אחותה, לאה ז"ל :

ליל שישי במעברה

"זכור לי אירוע מרגש, אבא ביקש לערוך קידוש בליל שבת. הפך ארגזי תפוזים וכיסה אותם במפה לבנה. אימא הדליקה נרות ואבא החל בקידוש. לפתע, סופה חזקה הפכה את האוהל השיטפונות שטפו את הכול…"

סבתא עוברת דירה מהמעברה למבנה

כעבור כ- 8 חודשים הועברה סבתי ומשפחתה למה שהיה בעבר, קיבוץ העוגן. קיבוץ העוגן שוכן בעמק חפר, צפון השרון. קיבוץ העוגן פונה למקומו החדש, בעמק חפר ובבתיו שוכנו העולים, המפונים מהמעברה.

משפחתה של סבתי מרים. קיבלה שני חדרים. סבא חיים רבא יצר חלון בין שני החדרים, על מנת שיוכל לשמור קשר עם סבתי ואחיותיה. המטבח היה מטבח מרכזי ששימש למספר משפחות. כל משפחה בתורה, בישלה את תבשיליה על פתיליות.

בחצר הבית גידלו מספר עיזים ותרנגולות ומאוחר יותר מספר פרות. כמו כן גידלו ירקות שונים. התוצרת של הגידולים הללו שימשה את מצרכי משפחתה של סבתי.

השירותים היו בחצר, בור שניכרה באדמה ונסגר באמצעות מספר קרשים, לשמירת הפרטיות.

כאן בתמונה ניתן לראות את השירותים (מצד ימין) ואת החלק מהלול ששם היו התרנגולות מטילות ביצים וסבתי ואחותה חנה, אספו מידי יום.

אירוע נוסף אותו סיפרה לי סבתי

לסבתא מיתי שם חדש

בהגיעם לגן הילדים לראשונה, פנתה הגננת ושאלה לשמה של סבתי, סבתי ענתה: מינורטה. ללא היסוס קל, ענתה לה הגננת , מהיום יקראו לך מרים.

זהו אמנם זיכרון שגרם לסבתי מבוכה אולם אנחנו במישפחה אוהבים אותה בשם מיתי.

סיפור עלייתו של סבי, שוקי

משפחתו של סבי עלתה בנפרד, קודם שני אחיו, אחר כך שלושת אחיו ולבסוף סבי והוריו. היה  קושי כפול:

א. כי צריך היה להיפרד מאחיו.

ב. כשעלו ארצה שיכנו אותם באוהלים, במעברת עתלית.

היה מוזר וקשה מכיוון שגרו בעיר הבירה של עיראק בגדד בבית גדול ומפואר עם מבשלת, כובסת, בתנאי מחייה נוחים ומרווחים ובארץ, שוכנו באוהל במעברה.

סבי מספר:

היו מים מלוחים לשתייה הוא לא ידע עברית, אחיו נתן לו כסף ולימד אותו להגיד: "תן לי סודה" וכל הדרך הוא חזר ואמר: "תן לי סודה" כדי לא לשכוח, הוא היה בן 9.

מפעל ביעור הבערות

אליעזר בן יהודה אמר: "רק בשפה העברית יהיה ישראל בארצו" (מתוך כתב עת "חבצלת" גיליון 26-28 תרמ"ב 1882).

למפעל ביעור הבערות, יש נגיעה רבה לסבתי, שכן את שירותה הצבאי עשתה סבתי בירדנה ובבית יוסף, שני מושבים בעמק בית שאן (שם לקחה סבתי חלק במפעל ביעור הבערות).

ביעור הבערות היה מבצע ללימוד עברית למבוגרים, אותו יזם משרד החינוך המבצע החל ביוזמתו של מנהל המחלקה לתרבות במשרד החינוך, יצחק נבון, לימים נשיאה  החמישי של  המדינה.

את מי לימדה סבתי?

בירדנה ובבית יוסף שוכנו עולים מכורדיסטן. עולים אלו לא ידעו קרוא וכתוב. הנשים והגברים עבדו בשדות. הנשים גידלו את הילדים ואף התפנו,בשעות הערב המאוחרות, ללמוד קריאה וכתיבה.

סבתי סיפרה כי הייתה זו חוויה מיוחדת ללמד אותן, את הנשים, לאחוז בעיפרון וללמוד את ה"א'-ב'".כך טעמה סבתי את טעמה הראשון כמורה, מורה חיילת, ולאחר השירות הצבאי למדה הוראה והייתה במשך 37  שנה מורה ומחנכת.

פרקים ב', ג'  -פרסים והמצאות – מצגת:

הזוית האישית

 דור: העבודה עם סבתי הייתה מעניינת ומלאה בחוויות. בהתחלה לא ידעתי כמעט כלום על עברה של סבתי ועכשיו אני יודעת מקצת מקורות חייה. במהלך העבודה נדרשנו לחפש חומר באינטרנט, הייתה עבורי ההזדמנות ללמוד על קשיים אותם חוו עולים חדשים, עם קום המדינה וביניהם גם סבי וסבתי. כמו כן נחשפתי למפעל ביעור הבערות והבנתי שהיו אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב, והרצון שלהם היה אדיר למרות הקשיים בהם חיו. החשיפה והלמידה על מקבלי פרס נובל, ותחומי המחקר שלהם, הייתה עבורי חידוש.

רוצה להודות לסבתי על אשר פינתה מזמנה והקדישה לי ידע ומנה נוספת של אהבה.

סבתא מרים: בתהליך העבודה והמפגשים שלי עם דור נכדתי, למדתי להכיר את דור מזווית נוספת, דור התלמידה וגם המורה. דור הייתה המורה שלי למיומנויות מחשב. אהבתי לדלות זיכרונות, אהבתי את ההאזנה של דור לסיפוריי וכן אהבתי את ההזנה המשותפת.