מאגר סיפורי מורשת

כשנולדתי, מדינת ישראל הייתה בת 5. נולדתי בחיפה בבית חולים רוטשילד (ע"ש הנדבן הידוע). זה היה רק 5 שנים לאחר מלחמת השחרור, בישראל הוכרז ע"י הממשלה משטר הצנע, משטר שבו היה קיצוב של מזון באמצעות תלושים. כל משפחה קיבלה פנקס לפי הרכבה. כמו כן, לא היו מספיק מרפאות ותרופות וכן, חלק ניכר מהאזרחים עבדו בעבודת דחק, דהיינו עבודה בשכר זעום בבניין או בחקלאות ועבודות דומות נוספות, כל זאת בהנחיית והובלת הממשלה.

הורי גרו בבית בחיפה בבית אבן ערבי, בית שהיה למעשה רכוש נטוש של ערבים שברחו מישראל במלחמת השחרור. הדירה הייתה בת 2 חדרים עם תקרה גבוהה מאד, זאת מסיבה שלא היו אז מזגנים והתקרה הגבוהה בצרוף של קירות עבים מאד אפשרו מזג אוויר יחסית נוח בבית ללא המזגנים, מדירה זו זכור לי בעיקר הקור המקפיא בחורף. לא היו שירותים ומקלחות בבית, בכל קומה היו במסדרון שירותים ומקלחות משותפים וללא הפרדה בין נשים לגברים ולכן היה צריך לתאם מאד את השימוש בהם בשל ההפרדה בין נשים לגברים. בבית היה מקרר שלא פועל באמצעות חשמל, כל יום היה מגיע מחלק הקרח ומוכר למשפחות בלוק של קרח למקפיא המקרר. לצורך חימום החדרים היה תנור שפועל על נפט, כל יומיים בערך היה מגיע מחלק הנפט, בתחילה מיכל שנגרר ע"י חמור או סוס ורק מאוחר יותר המכל נגרר ע"י אופנוע. קנינו מהמחלק נפט, לפעמים הנפט היה נגמר לפני הזמן מאחר שהחימום עבד ללא הפסקה עבור התינוקות בבית. ואז היה קר עד שמחלק הנפט היה מגיע או עד ששכן הסכים להשאיל לנו מעט נפט.

מזון טרי כמעט ולא היה בנמצא, למשל לא היו ביצים טריות אלא אבקת ביצים להכנת חביתות, לא היה מספיק חלב טרי לכן את השלמת החסר היו משלימים ע"י ערבוב של אבקת חלב במים. פירות וירקות טריים היו מצרך נדיר ואז השוק השחור לאספקת מוצרי מזון טריים, שגשג ואפשר למי שהפרוטה הייתה בידו ליהנות במידת מה ממזון טרי. לדוגמה אספר שמידי כמה חודשים היינו מקבלים תפוח עץ אדום ועסיסי ואז ממש חגגנו ושמחנו מהתפוח שהזכיר לנו תפוחים או פירות אחרים מסיפורי האגדות ששמענו. מערכת הבריאות בישראל הייתה בחיתוליה, זכור לי שבתקופה זו השתוללה בישראל "מגפת שיתוק ילדים" ("פוליו" בלעז), מחלה קשה שהפכה את חוליה לנכים ולפעמים גם מתו ממנה. מי ששרד במחלה נשאר נכה לרוב באחת הרגליים או שתיהן, ילדים אלה נדרשו לתומכים מברזל לתמיכה ברגליים, הסתייעו בקביים ואפילו בכיסאות גלגלים. בכיתתי בבית הספר היסודי, היו מספר תלמידים שחולים בשיתוק ילדים ובבית ספר כולו הכמות של הנפגעים הייתה לא מבוטלת. לימים חוקר יהודי אמריקאי ששמו היה "סאלק", מצא חיסון כנגד המחלה. כיום מחסנים את כל האוכלוסייה ולמעשה המחלה הוכחדה במדינת ישראל. לא ברור מדוע חלק מהילדים נדבקו בווירוס המחלה וחלק לא, כנראה שהדבר היה קשור בחוזק המערכת החיסונית של כל אחד ואחד.

לא היה מספיק כסף לקנות בגדים ונעליים ולכן הבגדים, הנעליים ואפילו הילקוטים היו עוברים בין הילדים במשפחה המצומצמת וגם במשפחה המורחבת. גם ספרי לימוד היו עוברים בין הילדים, לא הייתה טלוויזיה, לא היו מחשבים אישיים ולא היה זכר לאינטרנט. נדיר היה למצוא בבית כלשהו אנציקלופדיה. בתקופה זו כשתלמיד היה צריך להכין עבודה במסגרת שעורי הבית, הוא היה שוהה שעות בספרייה בה הייתה אנציקלופדיה ושם עשה את רוב העבודה. מצב זה של העדר מדיה מגנטית כפי שקיימת היום הביאה לפיתוח תרבות הקריאה והעיון של רוב תלמידי ישראל. מצב זה של חוסר נגישות למידע, הביא להתפתחות של נושא שהעיק על תלמידי ישראל, הצורך והמנהג ללמוד בע"פ טקסטים שלמים.

עקב המצב הדמוגרפי במדינת ישראל וסביבותיה מדינת ישראל חוקקה את חוק השבות, באמצעותו עודדה את יהודי ארצות העולם לעלות למדינת ישראל. כמוכן הממשלה עודדה את הילודה ואף הנחילה את הביטוי משפחה ברוכת ילדים, חוק ביטוח לאומי עודד אף הוא את הילודה ע"י מתן תמיכה למשפחות ברוכות ילדים.  באותה תקופה הקימו מרפאות מיוחדות לטיפול בנולדים, מרפאות שנקראות עד היום "טיפת חלב". כשנולדו אחי הצעירים יצא לי לסייע לאמי בביקוריה בטיפת חלב.

כשגלי העלייה התרחשו בישראל בשנות ה- 50 וה- 60 של המאה הקודמת, עדיין לא היו מספיק מרכזי קליטה לעולים ולכן עיקר הנטל של קליטת העלייה נפל על המשפחות שכבר היו בארץ וכן, על גופים חזקים במדינה כמו הקיבוצים. עולה חדש שלא נתמך ע"י משפחה בארץ או שלא נקלט בקיבוץ, נתקל בקשיי קליטה קשים דבר שהביא לימים לבעיות ומחאות של חלקי ציבור שלמים במדינה. עד היום בעיות אלה מכונות בכתובים ובתקשורת, "השד העדתי".

הורי ואנו הילדים קלטנו פעמיים עולים ממשפחתנו, בפעם הראשונה את סבתי ובעלה מצד אמי. ובפעם השנייה את דודי ואשתו מצד אמי. בכל פעם הם גרו יחד אתנו כשנה, זאת עד אשר הם קיבלו דירה מהסוכנות ומצאו עבודה לפרנסתם. היה מאד צפוף ודחוס בביתנו שגם לפני קליטת העלייה היה קטן מלהכיל את משפחתנו, אבל הורי ואנחנו הילדים קלטנו את קרובינו בשמחה ובחדווה ללא כל טענה על הקשיים הנוספים הכלכליים שהושתו על משפחתנו.

בבית הספר נקלטו תלמידים מיד לאחר שהגיעו ארצה. הם לא ידעו מילה בעברית וגם החברה הייתה זרה להם. בית הספר היה ממנה תלמיד שחנך את העולה החדש וליווה אותו במשך שנה. בד"כ התלמיד החונך ידע את שפת האם של העולה החדש והיה למעשה צמוד אליו חלק גדול מהיממה. פעמיים, זכיתי לחנוך 2 תלמידים עולים חדשים, תקופה זו חרוטה עמוק בלבי, כתקופה של הקרבה, נתינה והתמודדות עם אתגרים גדולים.

כיום נושא קליטת העלייה הרבה יותר ממוסד, ישנם מספיק מרכזי קליטה ואף משרד ממשלתי שכל ייעודו הוא קליטת העלייה.

הזוית האישית

שלמה שחר: קצרה היריעה מלספר את כל אירועי התקופה שלאחר קום המדינה, תקופה רווית אתגרים כלכליים, חברתיים וביטחוניים. בדיעבד ניתן לומר שהמדינה בעזרת אזרחיה הוותיקים, צה"ל והקיבוצים, התמודדה באופן מרשים עם האתגרים הרבים של מדינה צעירה קולטת עלייה ומוקפת מסביבה באויבים רבים ולכן אנחנו יכולים לחגוג השנה בגאווה וסיפוק רב את יום הולדתה ה-70 של מדינת ישראל.