מאגר סיפורי מורשת

הפמוט

את סבי וסבתי מעולם לא הכרתי. אמי – רבקה – עלתה לישראל לפני מלחמת העולם השנייה (1936) כסטודנטית. מלבד תמונות ספורות לא היו לה מזכרות כי מי שיער שהעולם שחייתה בו ימחק… בילדותה חיה בעיר קילץ בפולין ובביתה עמדו זוג פמוטי כסף מהודרים על המזנון.אביה – משה קים – היה סוחר טקסטיל אמיד. יום אחד הסתכסך עם אחד הסוחרים שהיו בביתו ולאחר ויכוח סוער לקח הסוחר פמוט אחד,  החביא בכיס מעילו  והלך פמוט כסף אחד נותר על המזנון. כעבור שנים רבות התקשר באחד הימים אדם זר לאמי וביקש ממנה להיפגש. הוא לא דיבר הרבה וסיפר לה ששנים הציק לו מצפונו בגלל הגניבה שלף את פמוט הכסף האבוד, נתן לה אותו ונעלם. לשמחתה של אמי לא היה קץ. כך הפמוט שנגנב הוא שהגיע  לידי אמי  כמזכרת יחידה מהבית בפולין.

אבא בבית חולים

אבי, ישעיהו דוברונסקי, או שייע כפי שכולם קראו לו בשם חיבה עלה לארץ עם קבוצת ציונים בשנת 1933. כשהגיע לארץ עבד בפרדסים שליד חדרה. כסף לא היה ותפוזים שהיו בפולין רק בגדר חלום היו כאן בשפע ולכן היה זולל תפוזים. בעצם זה כל מה שאכל. לימים, חלה במחלה שנקראת אולקוס שזה כיב בקיבה. אבא שלנו היה חולה. האוכל בביתנו היה פולני ותפל. יום אחד קיבל אבי התקפה קשה והובא לבית חולים הדסה. אמי בכתה ואחי ואני הצטרפנו לבכי. המצב היה קשה ואימא הייתה צריכה לנהל את חנות הממתקים שלנו לבדה. אבא שכב בחדר עם שלושה חולים שחיכו כמוהו לניתוח דחוף. ביום הראשון החולה שמימינו נלקח לניתוח ולא חזר. הוא נפטר במהלך הניתוח. ביום השני נלקח החולה שמשמאלו לניתוח ונפטר. ביום השלישי הוכן אבי לניתוח וברגע שנשאר בחדר להמתין עד לקיחתו לחדר הניתוחים נמלט עם כל בגדיו וחזר הביתה למרות שהזהירו אותו שמצבו קריטי. לימים, הומצאה התרופה שהייתה מונחת אצלנו במזווה, קופסת מתכת צהובה עם כיתוב אדום  "רוטר"  שריפאה אותו כליל מהמחלה. האוכל נשאר פולני ותפל.

מוסר השכל

ברגעים קשים בחיי נזכרתי בדברי אבי שאמר: "זמנים קשים ככל שיהיו לפעמים ברבות הימים יתגלו כרגעים מכוננים ואפילו מצילי חיים."אבא שלי, ישעיהו ברוך דוברונסקי עלה בשנת 1933 לארץ ישראל. הוא חבר לקבוצה ציונית בשנת 1932 שעלתה לישראל ברגל דרך ארצות אירופה, טורקיה, סוריה, לבנון ולבסוף ישראל. חלק מהקבוצה נעצרו בסוריה על ידי השלטונות ואבי הצליח לברוח מבית המעצר. כשהגיע לארץ עבד בפרדסים שבין חדרה לבנימינה ואפילו רכש חמור שמאוחר יותר נגנב ממנו.

בשנת 1938 נחקק בפולין חוק ה"אוסטיודן" ועל פיו יהודים שלא חיים בפולין חמש שנים אחרונות יאבדו את אזרחותם. לאבי, לא הייתה אזרחות ישראלית הוא היה בארץ "בלתי לגלי" כלומר בלתי חוקי והנה האזרחות הפולנית היחידה שיש לו נלקחת ממנו אבל מה שהדאיג אותו יותר היה הידע שלא יוכל לדרוך עוד באדמת פולין ולבקר את משפחתו ובעיקר לא יוכל לראות את אביו הוא פנה מספר פעמים לקונסוליה  הפולנית בתקווה שיאריכו לו את הדרכון הפולני או לפחות יתנו לו אשרת כניסה לפולין. וסורב. ימים שלמים הסתובב ברחובות מדוכא וכואב וחש כאלה הרגעים הגרועים בחייו. הוא הבין שלא יראה את יקיריו  לעולם. הסוף ידוע אבי נשאר בארץ ואיבד את כל משפחתו. בדיעבד הימים הקשים שעבר חלפו והם בעצם הצילו את חייו.

הזוית האישית

סבתא רחל: שמחתי לשתף את נכדתי האהובה בסיפורים על הוריי, שלא זכתה להכיר וביחד חלקנו את סיפור משפחתינו.

נועה: למדתי המון על משפחתי מסבתי האהובה ונחשפתי לעבר המשפחה.