מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בקיבוץ טירת צבי בשנת 1941 – תש”ב להורי יואל ולאה שפץ.

הורי נולדו בגרמניה, אבי בהאנובר ואימי בעיירה הרנה. הם היו בהכשרה חלוצית והתכוננו לעליה לארץ. בשנת 1938 גורשו ע"י הנאצים לפולין יחד עם עוד כ- 17,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית.

אבי היה חבר נעורים של הרשל גרינשפן שהתפרסם אחר כך כאשר התנקש במזכיר השגרירות הגרמנית בפריס כנקמה על גרוש היהודים מגרמניה. בעקבות ההתנקשות ערכו הנאצים את "ליל הבדולח" המפורסם שבו שרפו ובזזו בתי כנסת ועסקים יהודיים בכל רחבי גרמניה. מפולין עלו הורי לארץ בספינת מעפילים בלתי לגאלית בשם "אטרטו". בתחילה התיישבו בקיבוץ "חרות – חירות" למשך שנה ולאחר מכן עברו לקיבוץ טירת צבי.

חיינו בקיבוץ טירת צבי בתקופה שלפני קום המדינה עד שנת 1975. היום אני גר בשילה.

חיי הקיבוץ היו חיים של שיתוף – אוכל בחדר אוכל, הילדים גרו בבית הילדים, הייתה מטפלת שטיפלה בילדים, את ההורים הילדים פגשו רק בצהרים, הילדים גם ישנו בבית הילדים, המבוגרים עבדו בחקלאות. אני זוכר שהייתה לנו מטפלת אחת שהיא הייתה יקית, והיא לקחה על עצמה להעיר אותנו בשעה 5:15 בבוקר לתפילה, כול יום היא הייתה עוברת בין החדרים ומעירה את הילדים אחד אחד עד שלא היה יכול להישאר במיטה.  למרות שהיא הייתה קשוחה היא דאגה לנו לאוכל טוב והייתה מאוד אכפתית כלפינו.

חווית ילדות שזכורה לי במיוחד היא פריצת בריכת הדגים של הקיבוץ. יום אחד אנחנו הילדים שמענו שנפרצה בריכת הדגים של הקיבוץ, וכל המים יחד עם הדגים זרמו החוצה בשבילי הקיבוץ. אנחנו הילדים ראינו בזה הזדמנות להתרעננות ולכיף, אז רצנו החוצה עם הבגדים והכל לתוך המים ואפילו הצלחנו לדוג כמה דגים.

ההתקפה על הקיבוץ

יום אחד, ב-ו' אדר תש"ח, הגיעו לקיבוץ שמועות מודיעיניות שעומדת להיות התקפה ערבית על הקיבוץ. בקיבוץ זה לא היה דבר חדש הערבים ניסו כמה וכמה פעמים לעשות פשיטה על הקיבוץ אך הפעם זה היה משהו רציני. ההורים שלנו התחילו להתארגן כלומר לבצר את העמדות, להצטייד בנשק, ולהכין דברים לשעת חרום. אנחנו הילדים היינו צריכים לפרוש שמיכות למרגלות המיטות בבית הילדים ומתי שמתחילה ההתקפה לרדת לשמיכות ולשכב שם עד שיגיעו המטפלות ויגידו מה לעשות. אנחנו, גם בתור ילדים, ידענו בדיוק היכן ההורים נמצאים ובאיזה עמדות. אנחנו לא הבנו בדיוק את המשמעות של הדברים ולכן לא כל כך דאגנו והמשכנו את החיים הרגילים.

כשההתקפה התחילה בשעה 12:00 בלילה שמענו יריות וירדנו לשמיכות, ואז התחילו להתקרב לקיבוץ כ-600 פורעים ערבים. ובישוב היו רק 60 חברים לוחמים יהודים. באותו לילה היה גשם מאוד חזק. המים והבוץ סתמו את כלי הנשק הערביים ואילו חברי הקיבוץ הביאו לחברות את הנשקים שינקו ויטפלו בהם. הערבים שניסו לפרוץ מכול מקום לקיבוץ, לא הצליחו להתקדם וחברי הקיבוץ  שהיו בעמדות המשיכו להילחם והגשם והבוץ לא הפריעו להם. כשההתקפה נגמרה יצאו חברי הקיבוץ לראות מה קורה עם הערבים. וכך בעצם הפכה ההגנה להתקפה כאשר הערבים השליכו את הנשק והציוד והתחילו לנוס.

ההתקפה נגמרה בשעה 06:00  בבוקר.

עמידת הישוב מול התקפה כזאת התפרסמה בכל הארץ וזה הרים לנו את המורל הלאומי בכל הארץ והוריד לערבים את המורל. עד היום הדבר הזה מתפרסם ואפילו מופיע בסיפורים בחוברות לימוד לבתי ספר.

תהליך ההפרטה בקיבוץ

בקום המדינה הקיבוץ התחיל להתפתח ואז ירדה קצת השיתופיות: לפני קום המדינה לכולם היו את אותם בגדים, כל הבגדים היו שייכים לכולם, יותר מאוחר סימנו לכל בגד את בעל הבגד ואחר כך אפילו נתנו תקציב אישי לכל חבר לקנית בגדים ממחסן הבגדים.

גם באוכל – בהתחלה היה את אותו אוכל בחדר האוכל המשותף ואחר כך כבר הייתה בחירה יותר גדולה וחלק מהחברים התחילו לאכול בביתם במקום בחדר האוכל. מאוחר יותר התחיל תהליך של הפרטה בו הפכו את רוב תחומי החיים לאישיים ונפרדים. כיום הקיבוץ דומה יותר ליישוב קהילתי מאשר לקיבוץ המקורי שלפני 70 שנה.

הזוית האישית

הרב יצחק מספר את סיפורו לנדב שור ונעם למברג במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.