מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מג'רבה שבטוניס לארץ ישראל

סבתא חנה והנכדה אורי
מהחתונה בשנת 1970
חנה וינברג לבית בוכריס, הילדה בת השלוש, עולה עם בני המשפחה לארץ ישראל, כחלק מההגשמה והחזון של יהודי טוניס ובפרט ושל משפחת בוכריס

קוראים לי חנה וינברג והשם חנה ניתן לי על שם דודה שנפטרה לפני הולדתי. בעבר נהגו להעניק לתינוקות שנולדו שמות לפי קרובי משפחה שנפטרו, ובזה הנציחו את שמם. אמי נתנה לכל ילדיה שמות מוכרים מהתנ"ך ומהמורשת היהודית. שם המשפחתי כיום הוא וינברג. השם ניתן אחרי הנישואים.

שמחתי מאוד בשינוי שם המשפחה כיוון שהדבר העיד על כך שנישאתי ומדובר בשם "אשכנזי" דבר שהעיד על קליטה והתערות בחברה הישראלית. שם המשפחה הקודם, שם נעורי, היה בוכריס שהמשמעות שלו הוא 'בעל עגיל' שהוא למעשה עבד. בעבר, בזמן שהיו עבדים של אדונים, תקופת העבדות הייתה מוגבלת ל 6 שנים. עבד שלא רצה לצאת לחופשי כשהגיע זמנו להשתחרר, היו רוצעים את אוזנו, וזה היה סימן שהייתה לו בחירה חופשית, והוא העדיף להישאר עבד. כך שלמעשה כל בני המשפחה המורחבת הכריזו על כך שהם שמחים להשתייך לקבוצת עבדי ה'.

נולדתי בארץ טוניס הנמצאת בצפון יבשת אפריקה, באי ג'רבה, בשנת 1950. הקהילה היהודית בטוניס בפרט, ובצפון אפריקה בכלל, נחשבת לאחת הקהילות העתיקות, מתקופת בית שני. מסופר על עולי בבל שחזרו מהגלות, הם חיפשו מקום להתיישב בו ובחרו באי ג'רבה שבטוניס. המבנה של המקום הזכיר להם את ירושלים ולכן החליטו להתיישב בו לאורך רצועת חוף הים.

בטוניס הייתה מערכת יחסים טובה עם השכנים הערבים, והייתה עזרה הדדית, אפילו ברמה של הנקת התינוקות. כשהאם הערבייה סבלה מחוסר חלב, היא פנתה לשכנתה היהודייה ובקשה עזרה.

החיים בטוניס היו קשים והיו תקופות רעב לא פשוטות. גם חילות הצבא הנאצי שלחו את זרועם לטוניס, והגיעו אף לאי ג'רבה, משפחת הורי לא נפגעה, אך ברור היה שהחרדה התפשטה, והיו קורבנות בקרב הקהילה.

עליתי ארצה בגיל 3 בשלהי שנת 1953, כך שכל זיכרונותיי הם מהארץ. הורי החליטו לעלות ארצה מתוך ציונות, מתוך אהבת הארץ. בכל שנותיהם חלמו הורי על היום בו יוכלו לעלות לציון, לירושלים. גם פעילי הסוכנות הציונית שכנעו אותם ואף סייעו להם באישון לילה לעלות על סירות כדי להגיע לאנייה שהמתינה בלב ים. הדרך הייתה לא פשוטה, ונמשכה מספר חודשים. הייתה חניית ביניים באיטליה.

ארצה הגענו אל מעברה בקריית אתא (מעברת דשנים) בה נבנו צריפים מעץ. החיים בצריף לא היו פשוטים. בחורף הגשם חדר, והתנאים לא היו קלים. גם פרנסת ההורים הייתה בדוחק, לא היה חשמל והשתמשנו בעששיות אותם נשאנו ממקום למקום כדי להאיר את דרכנו. השירותים היו בחוץ והאוכל בדוחק. אימי לא עבדה ואבי קיבל עבודות מזדמנות בתחום הייעור. זה היה פתרון מהיר לקליטת העלייה ההמונית שהגיעה מצפון אפריקה, כולם חיו באותו אופן.

כעבור 7 שנים עברנו לגור בקרית פרוסטיג. היה זה בית בנוי והשירותים היו בתוכו, אז נראה לנו "לוקסוס", חגיגה אמיתית. היינו משפחה בת 10 ילדים, שלושה לא שרדו. לאחר שאחי הקטן נפטר, למעשה גדלתי כילדה הקטנה ביותר. אמנם המגורים היו בדירה בנויה, אך היא הייתה קטנה וצפופה. מעולם לא התלוננו שצר לנו המקום. לא הכרנו סוג אחר של חיים.

בעבר בבית הורי, לא התייחסו אל ימי ההולדת, ולכן לא חגגו לאף אחד מבני הבית מסיבת יום הולדת, פרט לבר מצווה. בהגיעי לבת מצווה לא ציינו הורי את האירוע. לאחר נישואי, אני מקפידה לציין את יום ההולדת בקרב ילדיי ונכדיי. פרט שאני מקפידה עליו הוא התאריך העברי. חשוב לי מאוד שהילדים והנכדים יתמצאו בלוח העברי. משמח אותי שכולם כותבים ברכות. כל שנה אני מקפידה לסכם את השנה, ואת כל האירועים שחוויתי במהלך השנה, ומקפידה לספר לנכדים על חיי בעבר.

קצב השינוי הוא כל מהיר והסיפורים שלי נשמעים להם לא מציאותיים, קשה להאמין שיחסית, חלפו כמה עשורים בלבד וזה נשמע כמו פרה היסטוריה.

ילדותי

במהלך השנים פיתחתי תחביבים שונים: שירה, ציור ויצירה. עסקתי במשחקי חשיבה וחידות. התנאים הכלכליים לא אפשרו להורי לרשום אותי לשיעורים מיוחדים, אך בכל זאת התמודדתי בכוחות עצמי. אהבתי מאוד לשחק עם חברי ואחי. היו לנו משחקים רבים כמו: תופסת, מחבואים, 5 אבנים, קלאס, שוטרים וגנבים, חי צומח ודומם. בעיקר המצאנו משחקים כדי למלא את הזמן הפנוי. תמיד אהבתי מלאכת יד כמו סריגה, תפירה ורקמה ועד היום אני סורגת ורוקמת.

אני זוכרת את האווירה המיוחדת שהייתה בשבתות וחגים. כמעט ללא תנאים כלכליים אמי הצליחה להכין ארוחות גדולות ומזינות. המזון העיקרי היה ירקות מהגינה, קטניות וקוסקוס. כמו אימי, גם אני מכינה לילדיי ונכדיי, אותם מאכלים שעליהם גדלתי.

בחצר הגינה גידלו הורי ירקות ועצי פרי וכן תרנגולות שהניבו ביצים ובשר עוף. כל השכנים חיו כמו משפחה אחת גדולה, וכל עקרת בית הייתה שולחת כל יום מהתבשילים שלה לשכנים. הבית שלנו היה שוקק חיים, תמיד נכנסו ויצאו ילדי השכונה. טלפון היה רק למשפחה אחת, והשיחות היו יקרות מאוד, לכן ביקשנו ממכרינו שהם יתקשרו אל השכן והוא היה קורא לנו לטלפון. זו לא הייתה טרחה מבחינת השכן, והוא קרא לנו בשמחה.

בילדותי אהבתי מאוד לשיר. כל היום שרנו. שירי ילדים כמו: דוגית שטה, פרחי היקינטון, שירי ירושלים, שירי ארץ ישראל, שירי רועים ועוד. אז גם היו שירי להקות צבאיות ושירים לועזיים. בבית היה לנו פטיפון שיש בו מחט ותקליטים של כל שירי התקופה. למעשה לא חדלתי לשיר את שירי התקופה, אם כי לא תמיד אני זוכרת את כל המילים. היום אני שמחה לשיר עם הנכדות שלי שירים של ארץ ישראל היפה, ושמחה שעדיין שרים חלק מהשירים הללו. זו הייתה תקופה נפלאה מלאת חוויות.

לימודים וקריירה

בכל מערכת החינוך למדתי בקרית אתא. בגן ובכתות א'-ב' למדנו יחד בכמה גילאים, בבית ספר יסודי למדתי בבי"ס יבנה, אז לא הייתה קיימת חטיבת ביניים, למדנו עד כיתה ח'. בבית ספר זה עבדתי גם כמורה, וכן ילדי למדו בו, זו הייתה סגירת מעגל עבורי. עד היום בית הספר הזה קיים. בתיכון (הייתה רק חטיבה אחת) למדתי בבית ספר שנקרא "תיכון דתי" הקיים עד היום (היום הוא נקרא שח"ם).

באתי ממשפחה דתית, ולא מקובל היה שהבנות יתגייסו לצבא. אז עדיין לא היה קיים המושג שרות לאומי, ולכן לא עשיתי שנת שרות. היום אני מקווה שבכל מסגרות ההתנדבות שלי מאז פרישתי (בגינם קיבלתי תואר יקירת העיר), השלמתי את נושא התרומה למדינה. לצערי, יש לא מעט שכבות חלשות מבחינה כלכלית, ואנו, בעלי ואני תורמים בחלוקת מצרכי מזון לנזקקים. גם עיסוק זה נותן לי סיפוק והנאה. התחושה להימצא בצד הנותן והתומך מעצימה אותי, ונותנת פרופורציות נכונות על החיים.

מכל מקום שלושת בני עשו שירות קרבי מלא, ובתי עשתה שתי שנות שרות לאומי בבתי חולים. גם ילדי עוסקים בנתינה ותרומה לקהילה.

בתיכון בטרם לימודי בסמינר למורים חלמתי להיות אחות. תפקיד המכיל חמלה ועזרה לאנשים חולים.  נראה לי מתאים לאופי שלי. גם התלבושת הלבנה והכובע הצחור קסמו לי מאוד, ולכן נרשמתי ללמוד בבית ספר לאחיות שבבית חולים רמב"ם. לאחר בחינת התאמה התקבלה תשובה שלא התקבלתי כיוון שאני עדינה ושברירית. הייתה זו אכזבה קשה עבורי, ועמדתי על פרשת דרכים, לא ידעתי במה לבחור. בעצת אבי נרשמתי לסמינר למורים. הייתה זו אינטואיציה טובה של אבי. אכן התאים לי מאוד להיות מורה.

בתחילת הדרך הוצע לי תפקיד של מורה בישוב מעלות, שנחשב לישוב ספר. כמוני, גם לשאר חברותי הציעו עבודה בפריפריה, כדי לחזק את הישובים שהיו אז בהקמה. גם לנו הייתה התנסות חשובה בראשית צעדינו בהוראה. כעבור 5 שנים שובצתי בקריית אתא עירי. נהניתי מאוד מהעבודה, ואהבתי את התלמידים. כל יום הייתה חוויה עבורי. נחלתי הצלחה רבה ואף הומלצתי לנהל בית ספר.מתוך 30 שנות עבודה בשדה ההוראה, ניהלתי בית ספר 14 שנים. זה תפקיד מאתגר מאוד. אם קודם כמורה ההתמקדות הייתה בכיתה שחינכתי, עכשיו האחריות הייתה על כל המכלול. הובלתי תהליכים בבית הספר והפכתי אותו למוסיקלי. כל תלמיד ניגן בכלי נגינה בהתאם לכישוריו. ההנאה הייתה גדולה כשראיתי כיצד ילדים המתקשים בלימודים פרחו בנגינה וקבלו מקצוע לחיים.

שנים לאחר הלימודים בסמינר למורים נרשמתי לאוניברסיטה חיפה. שם למדתי חינוך לתואר ראשון ויהדות לתואר שני. בסך הכל נראה שמיציתי יפה את תקופת הלימודים, ומעבר לכלי שבעזרתו נפתחו לי דלתות בחיים, הרחבתי את אופקי ואת הידע הכללי שלי.

במקביל גידלתי 4 ילדים שבגרו ונישאו והעניקו לי 12 נכדים מתוקים ו-4 נינים מתוקים ואני מצפה להרחיב עוד את המשפחה, זהו אושרו האמיתי של כל אדם.

לאחר פרישתי, היה קשה להסתגל בשנה הראשונה. היו חסרים לי הטקסים וכל הצמתים החשובים בהוויה הבית ספרית. הפרידה מהתלמידים הייתה קשה ביותר. מיום פרישתי הבנתי שאני אדם של מסגרות, ולכן החלטתי להמשיך ולפתח את שתי האהבות שלי: לעסוק בעבודה התנדבותית, מתנדבת באיל"ן המסייעת לבעלי מוגבלויות פיזיות, ובמקביל מפנה מקום לתרבות הפנאי כמו שיעורים, הצגות, טיולים ועוד.

סיפור אהבה- מנדלות

החיים מאתגרים מאוד ונחשפתי במהלך השנים לתחומים רבים. חלקם קשורים במשפחה המורחבת וחלקם קשורים בי, בתחביבים שלי ובהזדמנויות שנקרו בדרכי. בחרתי לשתף את נכדתי אורי בתחום היצירתי.

היצירה היא המזון לנפש. כל עשיה היא כמו בריאה חדשה. כל חיי אהבתי ליצור בידי: ציור, רקמה, תפירה, השחלת חרוזים ועוד.

בשנים האחרונות עסקתי בציור מנדלות. מנדלה היא ציור סימטרי בו יש מוטיב החוזר על עצמו, כמו סימטריה שמוצאים בפרח, גלגל ועוד. המנדלה מסמלת את נפש האדם היא בעצם מעגל, מעגל החיים, מעגל הקודש. המנדלה נובעת מהמרכז כלפי חוץ. זו תנועה ההולכת ומתרחבת. העיסוק בציור מנדלה וצביעתה גורם לכיף והנאה. יש חשיבות לצביעה ולהקפדה על משפחת צבעים. גם עם נכדותיי אני עוסקת בציור מנדלות שונות תוך למידה של עקרונות בציור וצביעה. בסיום כל ציור וצביעה של  מנדלה, יש תחושה שנולד משהו מתוכנו, שבו משתקפת נפשנו. היום יש תעשייה שלמה של מנדלות לצביעה. גם אם כל אחת מאיתנו צובעת אותה מנדלה, היצירות תהיינה שונות בתכלית. זה גם כלי תרפי בו משתמשים בעלי מקצוע במסגרת טיפול בילדים.

הזוית האישית

אורי- "אני מאוד נהנינו מהעבודה המשותפת עם סבתא חנה. למדתי להכיר אותה יותר טוב ואת ההיסטוריה והתרבות שממנה היא צמחה. למדתי על הילדות של סבתא ועל התחביבים שלה והבנתי עד כמה החיים היו קשים וכל מה שאנו מקבלים בקלות היה בדרך הקשה. בסך הכל גם הבנתי שילד הוא ילד ולא משנה היכן הוא גדל, תמיד יש חברים משחקים ולימודים."

סבתא חנה– "שמחתי מאוד להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי ולשבת לצד נכדתי ולספר לה בהתרגשות את כל קורות חיי. התלהבותי רבה מהמחשבה שהסיפור האישי שלי יתועד לדורות וינציח אותי"

מילון

הנציחו
שמרו לנצח

התערות
להיות חלק מהחברה

בעל עגיל
עבד נרצע

בית שני
תקופה שבה היה קיים בית המקדש השני

עולי בבל
כשהבבלים כבשו את הארץ, הם לקחו אתם את כל התושבים. כשחזרו היהודים מבבל לארץ הם נקראו עולי בבל

ציונות
אהבת ארץ ישראל שנקראת גם ציון

מעברה
ישוב שנבנה מצריפים

קריית פרוסטיג
קריית פרוסטיג הוקמה בסוף שנת 1933. שכונה עירונית קטנה מצפון לקריית בנימין שנקראה על שם מקימה אוסקר פרוסטיג, שהיה גם בעל הקרקעות עליהן הוקמה השכונה. פרוסטיג ביקש להקים במקום יישוב דתי ומימן מכספו את התשתיות והבתים הראשונים.

ציטוטים

”צר לנו המקום קצב השינוי הוא מהיר“

הקשר הרב דורי