מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מגלזגו למושב הבונים

סבתא ג'ויס אמא ניצה הילה הנכדה
סבתא עם אמה ואחיה אלק
סיפור חייה של סבתא שנולדה בסקוטלנד

קשר רב דורי משתתפות: סבתא ג'ויס, אמא ניצה והנכדה הילה
סבתי יהודית (joyce) נולדה בתאריך 17.7.1927 להורים שמואל ופאני לבארט ((levart סבתי ואלק (אליקום), אחיה הבכור, נולדו בגלזגו שבסקוטלנד. לאבי הייתה חנות פרוות ב- ing cross (מקום מרכזי). החנות הייתה ממוקמת מתחת לביתנו בבניין רב קומות.
תמונה 1 
העסקים לא שגשגו ולכן משפחתי העתיקה את מקום מגוריה לאזור אחר בגלזגו (שם משפחתי שונה מ levartovsky לlevart). המשפחה עברה לגור באזור מגורים שאינו מסחרי.
במקום המגורים החדש הרגישו בני המשפחה לראשונה את האנטישמיות.
כעבור חצי שנה מצאו דירה ליד בית כנסת בשכונה מעורבת.
"באחד הימים כשהייתי בת חמש הלכתי לבית ספר עם שכן בן גילי, שמענו את צלצול פעמון בית הספר שהודיע על תחילת התפילה. אני אמרתי שאני יהודייה ואני לא משתתפת בתפילה. שכני השיב: היהודים הרגו את ישו!לא ידעתי במה מדובר והרגשתי מבולבלת".
"כמו כן, רקדתי בלט כבר בגיל צעיר, נאלצתי להפסיק את החוג משום שהמורה עזבה. במקום זאת אימי רשמה אותי לחוג שירה (poetry) וכך בעצם למדתי לדבר אנגלית ללא מבטא גלזגואי. בחוג זה נחשפתי לכתבים רבים שנלקחו מהשירה ומהתיאטרון". 
סבתי הרבתה ללכת לתיאטרון ולקונצרטים יחד עם משפחתה. "עם אמא הלכנו לתרבות שנחשבה לתרבות "גבוהה"
תמונה 2 
ועם אבא הלכנו לתרבות "הקלה". לפי הקריטריונים של אימי התרבות שאבא צרך לא הוכרה כתרבות ולכן, נמנעה מלהצטרף אלינו. אולם, תמיד כיבדה את רצונו של אבי ללכת למופעים השונים ואת רצון הילדים להצטרף אליו".
"אבי היה חובב ספורט מושבע- הוא היה הקפטן של קבוצות הטניס והשחמט. באחת מהפעמים אלק ואני הצטרפנו לצפות בתחרות של אבא בשחמט מול שחקן מפורסם בעולם שהגיע מחו"ל.
השחקן שיחק מול כל מתחרה כשגבו ללוח ואין הוא רואה את המהלכים שלו ושל יריבו. המתח באולם היה גדול…. מתוך כ-15 מתחרים אבי היה המתמודד האחרון שניצב מולו … סיום המשחק הוכרז בתיקו."
סבא רבא אהב גם את משחק הגולף, אבל בו לא יכול היה ליטול חלק משום שהגויים לא אפשרו ליהודים להשתתף. 
 
"אמי נהגה לצאת ולהרצות בפני גויים בנושא יהדות או כמו שהיינו אומרים "הרביצה" בהם ציונות."ב 1939, בגיל 12 לערך, תקופת מלחמת העולם השנייה, הופצצה העיר גלזגו משום שהייתה עיר תעשייתית גדולה, בעיקר בתחום בניית אוניות גדולות. כתוצאה מההפצצה ניתנה הנחיה לשלוח את הילדים למקום מרוחק. אחת האפשרויות הייתה לשלוח אותם באוניות לקנדה. סבתא רבתא וסבא רבא חשבו לשלוח את  סבתי ואחיה באונייה. (הילדים התלהבו וההורים חששו מאוד).
בסופו של דבר הם ויתרו על הרעיון וטוב שכך, משום שהגרמנים הטביעו את האוניות הללו לאחר יומיים בים. סבתי ואחיה נשלחו בכל זאת לכפר מרוחק ושם גרו אצל איכרים נוצרים.
באחד מן הימים סבתי ואחיה היו עדים לשיחה שהתקיימה בין זוג האיכרים ובה נאמר : "מה שהיטלר עושה ליהודים הוא דבר טוב". סבתי ואחיה שלחו מכתב להוריהם ושיתפו אותם בתחושות ובפחדים ואלה מיד הגיעו לכפר והחזירו את הילדים הביתה (הילדים שהו שם כארבעה חודשים).
 
בשנת 1940, היהודים בגלזגו התארגנו להעביר את כל הילדים לבית גדול ומרוחק מגלזגו  ב "ernespie" ארנספי. "עברנו כמאה ילדים, בנים ובנות מגיל שש ומעלה. הרגשנו כאילו אנו חיים בטירה.
תמונה 3 
שם התגוררנו במשך שנה. אמי לא יכלה לסבול יותר את רעש ההפצצות בגלזגו והמשפחה עברה לגור בשכירות בעיר החוף אייר ayr  אצל זוג גויים נחמדים ללא ילדים. שהינו שם כשנה ואחר כך שכרנו בית קטן יותר באותה העיירה. אבי לא יכול היה להצטרף אלינו בשל עסקיו והגיע רק בסופי שבוע".
בגיל 16, בשנת הלימודים האחרונה בבית הספר, אלק אותר כמתאים לעבוד ב bbc במחלקת הדרמה באנגליה ולאחר שנתיים הפך ללוחם בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה וכך עלה ארצה ללא אישור. עלייתו הגבירה בה את הרצון לעלות לארץ. עם חזרתם לגלזגו, מצאה עצמה בתנועת "הבונים".
תמונה 4 
(תנועה ציונית) כבר בגיל 18 לערך.
בתנועת "הבונים" באנגליה התגוררה סבתי בתנאים של פנימייה. "ההכשרה לקראת העלייה ארצה כללה עבודת חקלאות, בית ותחזוקה.  
סבי עבד בחקלאות בבקרים ובשעות הערב שימש כגזבר של ההכשרה. עם הזמן סבתי נבחרה להחליפו למרות שידעה בוודאות שהתפקיד לא מתאים לה. כגזברית "לא מצאה את הידיים והרגליים" בעבודתה וכך סבי למעשה לא נפרד מהתפקיד וסייע לה. העזרה הולידה מפגשים "גזבריים" רבים ואט אט נרקמה לה חברות אמיתית ומופלאה.  
"באחד מן הימים סבא שמחה נסע לבקר את הוריו בעיר לידס באנגליה. אני ליוויתי אותו לרכבת ובכיתי ברגע שהרכבת עזבה את התחנה. סבא הגיע לבית הוריו ומיד צלצל אליי וסיפר שרצה לרדת מהרכבת אבל, מפאת כבוד להוריו לא עשה זאת."
החברים בהכשרה, התברר לסבתא, זיהו את הרומן מתחיל עוד קודם לכן. סבא וסבתא התחתנו ב-1 בפברואר 1949 בגלזגו. סבי וסבתי עלו לארץ בעלייה דרך צרפת בשנת 1949 "כשהגענו ארצה, התאכזבתי מאוד שאלק לא קיבל את פניי". מיד יצרנו קשר עם החברים בקיבוץ "כפר הנשיא" שהיה יישוב ספר על גבול סוריה.
"אני לא יכולתי להרות, הלכתי לרופא ורציתי לדעת את הסיבה לכך. "הכל בסדר, את צריכה לחיות חיים נורמליים, לא בקיבוץ", כך קבע הרופא.
בעקבות הדיאגנוזה החלטנו לחפש צורת חיים שיתופית אבל, שונה במקצת.  באותה העת, המצב בגבול הסורי "התחמם" ולכן התקשו סבי וסבתי לעזוב את חבריהם ודחו את העזיבה. בינתיים, סבתי הרתה ונולד בנם הראשון – עמרם. כשמלאו לו שנתיים הורגשה רגיעה בגבול הסורי והעזיבה שתוכננה מומשה הלכה למעשה הישר למושב "הבונים" (מושב שיתופי, אין בו חדר אוכל ולא בית ילדים, לכל משפחה בית משלה).
"שוב חזרתי לגור בטירה" (במבצר צלבני)  "החיים במבצר היו בחדר קטנטן. השירותים המשותפים היו מחוץ למגורים. גם המקלחות היו משותפות. בביתנו ביקרו אורחים לא רצויים כל העת נחשים, נמלים ועוד ".
 
סבתא עמדה ללדת את דינה (1954) ולמזלם כבר יכולים היו לעבור לבית רגיל שכמעט הסתיימה בנייתו. שירותים…. עדיין לא היו בתוך הבית. "כאשר סבא הכין את המקום למגורים נפלה חתיכה מהתקרה ויצאו משם מלאאאאא נמלים!" מהר מאוד סבא החל לעבוד במוסך ובמשך הזמן עבר לנהלו, "כולם ידעו שזו עבודה שמתאימה לו". סבי התמחה במקצוע זה ועסק בו עד סוף ימי חייו (בגיל 84) הוא כונה בפי אחדים "דוקטור לטרקטורים".
סבא הצטער שבניו, עמרם ואלון, לא החליפו אותו בתפקידו. סבתי טיפלה בילדים, עבדה ברפת, בלול ובשדות ועם הזמן עברה לעבוד בצרכנייה אותה ניהלו נשים בלבד במשך עשרים שנה, עד שהחליטו כי הגיע הזמן לפנות את הדרך לצעירים…. . הן לא בחלו בשום עבודה וסחבו ארגזים כבדים וקלים כאחד. סבתא הייתה בצוות הניהול של הצרכנייה במשך עשרים שנה.
סבתא וסבא היו מעמודי התווך של המשק, ופעילים בוועדות שונות כגון: מזכירות, תרבות, חינוך ועוד. הם השתתפו בהופעות שונות בחגים, בטקסים ובאירועים חברתיים.
בשנת 1960 התחולל משבר כלכלי עמוק כתוצאה מכישלון המפעל לאריזת תירס והמשק עמד על סף סגירה. רבות מהמשפחות עזבו, אך סבא וסבתא ועוד קומץ משפחות בחרו שלא לוותר.
בסיוע ממשלתי, בתמיכה ובהדרכה הצליחו, אט אט, הם הצליחו לשקם את המשק ולהביאו להצלחה מחודשת.
 
בשנת 1957 אלון נולד והמשפחה עברה לבית גדול יותר עם גינה גדולה. בבית גידלו כלב וארנבות. סבתי המשיכה לטפל בילדים, היא ניחנה בהמון סבלנות וגישה נפלאה לילדים עד היום.
בשנת 1963 אימי- ניצה, נולדה, בשנה זו עברה המשפחה להתגורר באחד מהבתים הגדולים שנבנו על ידי החברים (לא מפסיקים להזכיר לה את זה עד היום…היא הסיבה לכך שהמשפחה נאלצה לעבור לבית מגורים גדול יותר).
סבתי וחברותיה פתחו מתפרה לצריכה פנימית של החברים. המתפרה זכתה להצלחה, את הדגמים איתרו והעתיקו מתוך חוברות. burda סבתי ניהלה את חשבונות המתפרה וכך נראה כי בכל זאת, הפנימה את מה שסבי לימד אותה בעבר .
המתפרה התקיימה כ-10 שנים ונסגרה בעקבות שינויי הצריכה של החברים. סבתא וסבא בילו את זמנם בהרצאות, טיולים בארץ ובחו"ל וכמובן… באירוח ה"צימרי" הקצר ו/או  הארוך שלנו (הכולל לינה וארוחת בוקר …..) כיום, סבתי מתגוררת ב"פרוטיאה בכפר"…. קרוב אלי ….
 
המשוב של סבתא סבתא יהודית (גו'יס):
נהניתי לחלוק עם נכדתי וביתי סיפורים, מאורעות ותחושות מן העבר. נהניתי לראות את התמונות מן המחשב ברורות ומוגדלות כך למשל את אבי ליד החנות. העבודה המשותפת הדגישה, הזכירה ושוב חידדה את ההקרבה של הוריי למעני ולמען אחי. המפגשים העלו נשכחות ורגעים שמחים ועצובים כאחד.   
          
המשוב של הנכדה הילה:
אני רציתי להשתתף בתוכנית משום שהיה לי חשוב לדעת יותר על סיפור החיים של סבתא ולהתחבר יותר לסבתא . חיכיתי בקוצר רוח למפגשים השבועיים בהם שמעתי סיפורים רבים ונחשפתי לתמונות רבות. סבתא הביאה המון תמונות וביחד עברנו עליהן. אמא אף היא הצטרפה אלינו לכל המפגשים, כך שהיה זה מבחינתנו מפגש רב דורי.                              

מילון

תנועת הבונים
תנועת הבונים נוסדה בלונדון בשנת 1929. מטרותיה היו טיפוח התרבות היהודית והלשון העברית, וחינוך חבריה להחשת התחייה הלאומית דרך הגשמה אישית-חלוצית ברוח תנועת העבודה

ציטוטים

”העבודה המשותפת הדגישה, הזכירה ושוב חידדה את ההקרבה של הוריי למעני ולמען אחי.“

הקשר הרב דורי