מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מגלות סיביר להקמת האימפריה החבדית בסיביר סגירת מעגל

הגב' שרה זקלס
משפחת וישצקי - שרה בילדותה
לאחר 6 שנים אבא השתחרר עקב מותו של סטלין. כשהוא הגיע הביתה כלל לא הכרתי אותו, שכן מעולם לא ראיתי אותו...

שמי שרה זקלס. נולדתי בשנת 1950 בעיר צ'רנוביץ שבאוקראינה (שבברית המועצות לשעבר), להוריי המסורים, משה וחסיה וישצקי. אבי למד בישיבת חב"ד בלנינגרד והיה חסיד של רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר הקודם מליובאוויטש (הריי"ץ). אמי הייתה בת העיר ניז'ני נובגורוד שברוסיה. לאחר נישואיהם בשנת 1938 התיישבו הוריי בהוראת הרבי בניז'ני נובגורוד על מנת לסייע לחיזוק היהדות בעיר.

שנה אחר כך פרצה מלחמת העולם השנייה. לעיר הגיעו פליטי מלחמה רבים שברחו מאזורי הלחימה. הם הסתובבו ברחובות רעבים וחסרי בית. ביתם הקט של הוריי הפך למקלט לכל דורש והם חלקו אותו ואת פיתם הדלה עם יהודים רבים מבין הפליטים. שנים אחר כך, כששהיתי בארצות הברית, פגשתי רב ידוע, שהתרגש מאוד לראות את "הבת של משפחת וישצקי", שנתנה לו מחסה בזמן המלחמה. הוא אמר לי שלעולם לא ישכח כיצד טיפלה אמי במסירות ברגליו הפצועות ודאגה לכל מחסורו.

לאחר המלחמה נוצרה אפשרות יציאה מברית המועצות. היו מספר רכבות ("עשלונים") שברית המועצות העמידה לרשות פליטי מלחמה פולניים ששהו ברוסיה בזמן המלחמה, כדי שיוכלו לחזור לפולין. באמצעות דרכונים מזויפים של פולניים שמתו כבר, ניסו חסידי חב"ד רבים להצטרף לרכבות אלו ולמלט את נפשם מהסכנות שריחפו על ראשם בברית המועצות – הן על חייהם הגשמיים והן על יהדותם. גם משפחתי הייתה אמורה לצאת בדרך זו. לשם כך, עזבו הוריי את ביתם ועברו ללבוב, שהייתה סמוכה לגבול. אך העניינים השתבשו ובדרכם לתחנת הרכבת לנסיעה הגורלית עצרה אותם המשטרה לביקורת שגרתית ועיכבה אותם. כשהגיעו לתחנה התברר להם, לדאבון ליבם, שהרכבת כבר יצאה.

המאסר של אבי

מכיוון שהיה מסוכן מאוד להישאר בלבוב, עקרו הוריי לצ'רנוביץ. אבי היה בין האחראים על ארגון ה"עשלונים". תפקידו היה לזייף את התעודות ולגשר בין היהודים. הקג"ב החלו בחיפושים אחרי אלו שעזרו בארגון מבצע זה, ואבי נאלץ לברוח מהבית ולהסתתר מפניהם. לקראת חגי תשרי אבי הגיע הביתה ואז נאסר. השוטרים חיכו לו ליד בית הכנסת, לקחו אותו  הביתה ועשו חיפוש בבית בנוכחות כל בני המשפחה. לאבי היה בכיסו פ"נ – מכתב שכתב לרבי הריי"ץ. בתקופה זו הרבי כבר לא היה בברית המועצות, אך החסידים היו מניחים את המכתבים  שכתבו לרבי בתוך ספר תניא או ספר חסידות אחר וידעו שהמכתב מגיע גם בצורה כזו לרבי, משום שרבי אינו מוגבל. אבי עדיין לא הספיק  להכניס את המכתב לספר וידע שאם יגלוהו, עונשו יחמיר. לכן, הוא זרק את הפתק לאחותי, והיא, בתושייתה הרבה, בלעה(!) אותו במהירות. בסיום החיפוש לקחו השוטרים את אבי למאסר. גם את אמי רצו השוטרים לאסור, אך היא הייתה בהריון והרופאים אמרו שמצבה אינו שפיר. כך היא ניצלה ממאסר.

ברשעותם הרבה, לא גילו לנו השלטונות היכן אבי כלוא, אך מבין האפשרויות הקיימות הייתה סבירות רבה שהוא נמצא באחד מבתי הסוהר בקייב. אחותי בת ה-12.5 נסעה ברכבת לחפש אותו. הייתה זו נסיעה של 12 שעות. (אני מנסה לדמיין כיום ילדה בגיל 12 עושה מסע כזה, ולא מצליחה להבין מהיכן אזרה אומץ לכך, ועוד בעתות של סכנה גדולה כל כך.) מעבר להצטיידות במעט אוכל, וב-2 כתובות של משפחות הדרות בקייב, שאולי תסכמנה לארח אותה, היה עליה לתכנן  מראש את התשובות שתענה לשוטרים אם ישאלו אותה לפשר מעשיה באזור. היא החליטה לספר שהיא ישנה בתחנת הרכבת ושאביה מאושפז בבית הרפואה, שכן אם תענה אחרת ותספר אצל מי היא נמצאת, הדבר עלול לסכן את המשפחה המארחת כאשר יגלו שהיא ביתו של חסיד הנמצא במאסר.

הנסיעה עברה בשלום, ובהגיעה לקייב הסכימה אחת מ-2 המשפחות לארחה בביתה. מקום הלינה היחיד שהיה פנוי עבורה היה אדן החלון (בבתים בברית המועצות אדן החלון הוא רחב מאוד, משום שהקירות עבים מאוד על מנת ליצור בידוד מרבי מפני הקור השורר בחוץ). היא הביאה אתה סיר קטן, שבו בישלה את ארוחותיה, משום שהמשפחה לא הייתה דתית והיא לא יכלה לסמוך על כשרות האוכל בביתם. לאחר בירורים היא מצאה את מקום כלאו של אבי. כך ידענו היכן הוא נמצא.

זמן קצר לאחר שאבי נאסר ילדה אמי  אותי ואת אחי התאום. לקראת הנסיעה הבאה של אחותי לביקור אצל אבי צילמה אותנו אמא ונתנה את התמונה לאחותי כדי שתראה לאבא. למראה התמונה של ילדיו, שלא זכה לראות, פרץ אבי בבכי של צער והתרגשות.

ראיתי את אבי לראשונה בחיי בגיל 6!

6 שנים שהה אבי מחוץ לבית – תחילה בבית הסוהר ואחר כך בסיביר. במהלכן, כפי שסיפר לנו אחר כך, הוא חטף מכות כואבות מהסוהרים ומהחוקרים, כדי לגרום לאבי לחשוף את המידע הידוע לו בקשר למחתרות היהודיות. למרות הסבל הרב, לא נכנע אבי ולא סיפק להם מידע כלל. יתירה מזו, הוא המשיך להפיץ את מצוות התורה גם שם. הוא פעל מתוך אמונה שגם בכלא ובסיביר הוא בשליחות – "שליח נשאר שליח". ואכן, היו מספר יהודים שעזבו את נשותיהם הגויות ונישאו ליהודיות בזכות הקשר שנוצר בינם לבין אבי בין כותלי הכלא.

לאחר 6 שנים אבא השתחרר עקב מותו של סטלין. כשהוא הגיע הביתה כלל לא הכרתי אותו, שכן מעולם לא ראיתי אותו… בנוסף, כיהודי חרדי – חסידי, הוא היה בעל זקן ארוך. בסביבתנו לא היו אנשים עם זקנים, כך שלמען האמת הוא היה נראה גם קצת מפחיד. לקח לנו זמן להתרגל למציאות שזהו בעצם אבא שלנו…

היציאה מברית המועצות

אחי הבכור, שלום בער, יצא מברית המועצות, כשהיה בן 11, עם משפחת דודינו באחד ה"עשלונים". אבי חשב שהעתיד לוט בערפל ואין לדעת מה ילד יום, והעדיף לנצל הזדמנות שנוצרה לצרף אותו למשפחת דודיי כדי להציל לפחות אותו. הוא גדל כיתום "חי" אצל משפחת הדודים, שגרו בסמיכות לבית מדרשו של רבי מנחם מענדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, בניו יורק. הוא היה בוכה לרבי שוב ושוב, שהוא רוצה להתאחד עם משפחתו.

בחודש תשרי של שנת 1965 הגיע ידיד קרוב של משפחתנו, הרב מנחם מענדל פוסטרפס, לבקר אצל הרבי. הרב פוטרפס היה גר בסמיכות אלינו בצ'רנוביץ, אך היה שוהה רוב היום בביתנו. הוא יצא מברית המועצות מעט לפנינו, וכעת ביקש מהרבי ברכה עבורנו – שנגיע לא"י לכל הפחות עד י"ט כסלו. הרבי ענה לו "אף קודם". ואכן, בט' כסלו בשנה זו, בהיותי בת 15 זכינו לעלות לא"י. השתכנו בכפר חב"ד, מקום שהוקם ע"י חסידי חב"ד שעלו מברית המועצות בעבר.

החיים בארץ ישראל

הגעתי ללא ידע בשפה העברית, אך השתלבתי במוסדות הלימוד הקיימים. לאחר שסיימתי את לימודי, הוצעה לי עבודה כמורה ממלאת מקום בבית ספר חב"ד בקרית גת. במקביל הציעו לי גם עבודה בבית ספר ממ"ד בעיר רמלה, הסמוכה לכפר חב"ד, עם אפשרות לעבודה קבועה בהמשך. אמנם קריית גת הייתה רחוקה יותר מרמלה, אך בית הספר שם היה חב"די, וההתלבטות הייתה קשה. כתבתי לרבי וביקשתי את עצתו. הרבי הורה לי לקבל את ההצעה בקריית גת. שבועיים לאחר שהתחלתי ללמד, הגיע המפקח ואמר שנפתחת כיתה טיפולית והוא מחפש מורה מתאימה. בהמלצת המנהל קיבלתי את המשרה, ותוך כדי העבודה למדתי הוראת חינוך מיוחד. נהניתי מהעבודה, יצרתי קשר טוב עם תלמידי וקידמתי אותם הן בתחום הלימודי והן בתחום הרגשי. הבנתי מדוע שלח אותי הרבי לקריית גת…

בשנת 1973 התחתנתי עם בעלי, יוסף יצחק, וקבענו את מקום מגורנו בקריית מלאכי, בשכונת נחלת הר חב"ד – שכונה שהוקמה שנים ספורות קודם לכן בהוראת הרבי מליובאוויטש על מנת לקלוט עולים חדשים. היו הרבה ילדי עולים שנזקקו לתמיכה לימודית ורגשית, ובבית הספר השכונתי, שהיה עדיין בתחילת דרכו חיפשו מורה לחינוך מיוחד. כך התקבלתי לעבודה כבעלת ניסיון בתחום. לימדתי בביה"ס היסודי, ובהמשך אף למדתי ייעוץ ושימשתי כיועצת בתיכון שהוקם בשכונה.

הרבי אמר שמי שיתיישב בשכונה יתברך בפרנסה, ילדים ובכל שאר התחומים. ואכן, לאורך כל השנים חשנו כיצד הברכות מתגשמות.

אנו גרים עד היום בקריית מלאכי. נולדו לי שמונה ילדים, ב"ה. חמישה מהם משמשים כשליחי חב"ד ברחבי העולם: ברוסיה, בקרואטיה ובארגנטינה. אחד מילדיי הוא שליח חב"ד בסיביר ורבה של עיר הבירה נובוסיבירסק. אני רואה סגירת מעגל בכך, שבאותו חבל ארץ, שבו אבי הוחזק בתנאים אל אנושיים בעוון הפצת היהדות, נמצא כעת נכדו למען אותה מטרה, אך כאדם חופשי, הפועל בגאון ובסיוע מלא של הרשויות המקומיות!

תמונה 1
בנין בית הכנסת והמרכז קהילתי בית מנחם בנובוסיברסק שבסיביר

הזוית האישית

שרה מספרת את סיפורה על הגלות בסיביר ועד להקמת האימפריה החב"דית בסיביר – לעדי טוטראשוילי ושטרני מלוב. זוהי  סגירת מעגל עבור שרה.

מילון

עשאלונים
רכבות משא של בהמות. ברכבות אלו יצאו הפליטים הפולנים לאחר מלחמת העולם השנייה מרוסיה לפולין.

פדיון נפש-פ"נ
נקרא בקיצור פ"נ) הוא מכתב של חסיד לרבי מפעם לפעם, לעורר רחמים על נפשו. כתיבת 'פדיון נפש' נעשית בעיקר בזמנים מיוחדים, כדוגמת ערב ראש השנה ויום ההילולא. שלא כמו במכתב וכיו"ב, לפ"נ יש נוסח קבוע והוא: "אנא לעורר רחמים רבים (יש מוסיפים "ממקור הרחמים והחסדים האמיתים" או "ממקור הרחמים והסליחות") על נפש רוח ונשמה של... בן

ציטוטים

”זכיתי שילדי יפיצו את אור היהדות דווקא בסיביר מקום בו החוזק אבי ב'עוון' הפצת היהדות.“

הקשר הרב דורי