מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מגלות לתקומה

סבתא זיוה גבע ואופירה
אופירה משחזרת את תמונת סבתה
עלייה לארץ ישראל וקשיי קליטה

לאחר מלחמת העולם השנייה, בולגריה היתה ארץ מסבירת פנים. המצב אקונומי טוב מאוד, אבי שימש שופט בבית המשפט המחוזי ואמי הייתה מרצה לאגרונומיה באוניברסיטה בוידין. ההורים חדורי ציונות שהמטרה שהציבו לפניהם היא עלייה לארץ ישראל.

עלינו ארצה בבהילות תוך אריזת חפצים מועטים. עלינו באונייה "מולדת" והיטלטלנו בסערות קשות שאיימו להפוך את האונייה על כל נוסעיה. זעקות של פחד והקאות בקעו מכל עבר ואני שהייתי רק בת שנה וחצי שמעתי על כל אלה מהסיפורים של הורי. בבואנו ארצה לנמל חיפה, הסיעו אותנו לירושלים והשתכנו ב"מושבה הגרמנית" ברחוב אמיל זולא בבית פרטי גדול שבו מלבד משפחתנו המורחבת היו עוד שלוש משפחות שלא הכרנו. חלקנו עימן מטבח ושירותים משותפים. משפחתנו מנתה שש נפשות ועליהם נוספו עוד שניים עשר איש ממשפחות זרות.

כשעלינו ארצה הייתי בת שנה וחצי כך שחוויות העלייה היו מוזכרות על ידי סיפורים.

כשעלינו לארץ למד אבי משפטים בעברית (שהייתה שפה קשה וחדשה), על מנת לקבל הסמכתו כעורך דין בארץ. אימא שלי שהייתה אגרונום, נאלצה למצוא עבודה כמטפלת בתינוק על מנת לסייע בפרנסת המשפחה. מהבית היפה והפסטורלי אך הצפוף מאוד עברנו לדירה קטנטונת בשכונת "ממילא" בירושלים, סמוכה לחומות ועל קו הגבול עם מדינת ירדן . אימא שלי התחילה לעבוד ב"מכון ויצמן", ברחובות ובשל המרחק שכרה חדר קרוב למקום עבודתה והייתה מגיעה לירושלים בסופי שבוע, אחת לשבוע או שבועיים.

אבא שלי היה עסוק בלימודיו, הדוד שלי (אח של אבא) מצא עבודה בבית דפוס ובבית היו סבתי ואימא של סבתי שהייתה כבר בת תשעים ושתיים. רשמו אותי לגן לא רחוק מהבית (מה שלימים הפך להיות משרדי המסחר והתעשייה וכיום שוכן בו לתפארת מלון וולדורף אסטוריה). למיטב זיכרוני ביקרתי בגן אולי שלוש או ארבע פעמים לאורך כל התקופה כשבכל פעם ביקשתי ממישהו אחר שייקח אותי לגן. פעם מסבתא שלי, פעם מדוד שלי, פעם מאבא שלי ופעם מאימא שלי ואף פעם לא נשארתי שם יותר מרבע שעה.

ביתנו שכן בדיוק לפני החומות בגבול עם ירדן עימם שררו יחסים מתוחים ביותר. יכולתי לראות מהמרפסת את הצלפים הירדנים ולא פעם נשברו זכוכיות מצליפות אלה.

במשך היום הייתי עסוקה בחלומות ודמיונות והשתדלתי לא להפריע לסבתא שלי בעבודות הבית. לפעמים הייתי יושבת על שולחן האוכל הגדול שהיה גם שולחן העבודה של סבתי ותוך כדי הכנת הבצק לבורקס ולמאפים השונים הייתה נותנת לי חתיכות בצק שאוכל לשחק בהן. בכיליון נפש הייתי מחכה לדוד שלי שיחזור מעבודתו בבית הדפוס על מנת שאוכל לשחק איתו כשהמשחק האהוב עלי ביותר היה "מחבואים". בהיותי כבת שלוש, תוך כדי משחק עם סבתו של אבי שכבר הייתה כבת תשעים וחמש ושכבה רוב הזמן במיטה, הסירה את טבעת היהלומים מעל אצבעה, הניחה אותה בכף ידי, אמרה לי שהיא עייפה, סובבה, פניה לקיר ובשלווה החזירה נשמתה לבורא. לימים שיפצתי הטבעת והענקתי אותה לבתי, הלית.

במשך הזמן עברנו להתגורר ברחובות בעקבות עבודתה של אמי ואבא שלי התחיל לעבוד בביטוח לאומי תוך שהוא מייחל לפתוח משרד עורך דין משלו. מאוחר יותר, פתח משרד עצמאי והפך להיות לאחד מעורכי הדין הישרים וההגונים ברחובות והסביבה ושמעו יצא למרחוק גם בשל התנדבותו בסנגוריה הציבורית ורק לאחר מותו נודע לנו שייצג את הפזורה הבדואית ואת עמותת העיוורים.

מכיוון שבבית דיברתי עם סבתי וסבתו של אבי בולגרית ולדינו, לא הבנתי בתחילה אף מילה בעברית אך כדרכם של ילדים, השתלבתי במהירות. למדתי בבית ספר יסודי אינטגרטיבי שהיה די מרוחק מהבית היינו הולכים ביחד עם עוד תלמידים כשאבא שלי דאג להצמיד אותי לילדים גדולים יותר.

בכיתה שלי התחברתי עם ילדה בת גילי שקראו לה רחל בוגומולני פתאום נחשפתי לבתים פרטיים עם חצר, גינה, בית גדול וגולת הכותרת הייתה הסלון שלהם ששם היה מזנון .כשפתחו את דלת המזנון נדלק האור ובפנים היו בקבוקים, גביעי קריסטל וגם בובה שהייתה מסתובבת על ציר בתיבת נגינה ומשמיעה מוסיקה.

עוד יתרון גדול שהיה לחברה שלי שהם גרו ממש ממול לבית הספר כך שבימים קרים וגשומים הייתי הולכת ישר אליה, אימא שלה שהייתה עקרת בית קיבלה אותנו בפתח הבית שם החלפנו לנעלי בית ועל השולחן חיכתה לנו ארוחה חמה.

ההורים שלי עבדו קשה ומעולם לא היו בבית כשהגעתי מבית הספר הבית היה קר והייתי צריכה לחמם לעצמי אוכל אבל בכל זאת הערכתי מאוד את זה שההורים שלי היו בעלי קריירות מעצימות ולא נרתעו מכל הקשיים  האובייקטיבים והסובייקטיבים והיקנו לי מגיל צעיר ערכים של עצמאות, הגשמה עצמית ובעיקר התמקדות בלימודים, בהשקעה והרחבת האופקים. למרות הקשיים הכלכליים רשמו אותי הורי לחוג חלילית וגם לריתמיקה על מנת שלא אהיה שונה מאחרים וגם אוכל להתפתח לכיוונים נוספים.

במשך הזמן הצליחו הורי לעבור לדירה משלהם תוך לקיחת משכנתא גדולה מאוד מבלי לדעת מה יביא להם המחר. בינתיים עברתי לבית ספר תיכון אזורי שנקרא "תמר" (תיכון מאוחד רחובות) שם באו לידי ביטוי כישורי הכתיבה שלי והייתי עורכת עיתון ביה"ס. כמו כן בלטתי בשיעורי אומנות ותיאטרון. סבלתי מאוד בשיעורי מתמטיקה ופיזיקה ונעזרתי בדוד שלי שניסה לשווא להסביר לי "כמה זמן ייקח לשלושה צינורות למלא בריכה". מניותיי החברתיות עלו והתחלתי להפיק אירועים, הצגות ותערוכות בבית הספר. אבא שלי פחות התרשם מכישורי הנוספים, ודאג להעיר לי על כל ציון שהיה פחות ממאה.

באותה תקופה, ניסיתי ללכת לכל תנועות הנוער הרלוונטיות ( חוץ מבני עקיבא) בכל מקום שהיו טיולים ופעולות מפתות הצטרפתי בשמחה. יחד עם זאת סחפתי אחריי תלמידים רבים במחאות ושביתות כנגד עוולות והפליות שהתגדלו לי בין כותלי בית הספר. הייתי פעילה בחוג הדרמטי ובוועדת קישוט שכבר אז הייתה לי נטייה לנושא האומנות התקופה הייתה סוערת מאוד מבחינה חברתית, ונהגנו, חברתי רינה ואני להכין תכניות בנושאים שונים אותם הקלטנו על טייפ סלילים מלווים במוסיקה קטעי שירה ואורחים, קטעים שונים שזכו לאהדה רבה.

בכיתה י' פרצה "מלחמת ששת הימים" בפתאומיות ואנו עסקנו בין היתר במילוי שקי חול וחזרות על ירידה לשוחות ולמקלטים. מלחמת ששת הימים כשמה, הייתה קצרה מאוד ועטורת ניצחון. כל העם היה באופוריה של גבורה ובהרגשה שאנחנו בראש הפירמידה. הניצחון השפיע על מגוון נושאים במדינה: הכלכלה פרחה והעם העריץ את מנהיגיו שהביאו אותו לניצחון ויחד עם זאת פשטה שאננות שלא הכינה אותנו לעתיד.

סיימתי את התיכון בהצטיינות ובטקס הגמר ההורים שלי לקחו את התעודה מכוון שנסעתי במשלחת נוער לחו"ל, לאוסטריה ואיטליה. זאת הייתה הפעם הראשונה שעזבתי את גבולות הארץ והמסע היה מרתק: הנופים, האירוח, המופעים שהוזמנו אליהם, האוכל (בפרט הפיצות האיטלקיות שהתוודענו אליהם).

נותרו לי מספר חודשים עד הגיוס אותם ניצלתי לעבודות שונות ביניהם לצידו של אבי העורך דין במשרדו. התגייסתי ב-29 בדצמבר, שיא החורף בטירונות בוצית במיוחד אותם בילינו במסעות וישנו באוהלים ספוגי מים. זאת הייתה טירונות נח"ל ונמשכה שלושה חודשים ארוכים. בסוף הטירונות הגיע הזמן לשיבוץ. מכוון שהורידו את החיילים לחזיתות היינו צריכות לאייש תפקידים כמו: עבודה במטבח, עמידה בש"ג (שומר גדודי), נהגות בוס ועוד כהנה וכהנה. אני נשלחתי לקורס צפניות תעופה ובתום הקורס הקשה נשלחתי לבסיס סודי אי שם בדרום הארץ. במסגרת תפקידי הייתי צריכה להצפין מברקים סודיים ביותר בצורה ידנית מה שהצריך זיכרון של אלפי צירופים של אותיות ומספרים.

הועברתי לבסיס שמור ביותר בקריה בתל אביב ששכן מתחת לפני הקרקע ושם נחשפתי לאירועים ההיסטורים החשובים ביותר, תוך שישבתי לצידם של הרמטכ"ל שהיה דויד אלעזר, משה דיין(שר הביטחון), ראשת הממשלה- גולדה מאיר ועוד ועוד. שמות אלה ונוספים יהיו מאוחר יותר בכותרות העיתונים כנושאי אחריות למלחמת יום הכיפורים שגבתה קורבנות רבים מאוד ומיותרים מאוד.

עם תום שירותי הצבאי, המשכתי לעבוד במשרדו של אבי שם נחשפתי לשחיתויות, אלימות, מעשים פלילים, הונאות כספיות ועוד כהנה וכהנה. בשנת 1970 נישאתי לאריה גבע ומלחמת יום הכיפורים פרצה במלוא עוצמתה.

ביום  כיפור – היום השקט ביותר במדינה כשהכבישים ריקים מכלי רכב, חלק מהאוכלוסייה צמים וחלקם בבתי כנסת התחילו להישמע צופרי אזעקה. רכבים צבאיים החלו  לנוע בכבישים וסיסמאות נשמעו ברדיו. גרנו בירושלים וחיכיתי לתחילת לימודי "בבצלאל", המלחמה הייתה עקובה מדם, ההפתעה שהכינו לנו צבאות ערב תפסה אותנו לא מוכנים והאווירה בארץ הייתה קשה ביותר. לצד האבדות הרבות חיינו בחוסר מידע לגבי העומד להתרחש. לשמחתנו המלחמה הסתיימה בניצחוננו והיינו צריכים לאסוף את השברים ולהמשיך בחיים. אריה החל את עבודתו במשרד לאבטחת אישים, בו זמנית למדתי בבצלאל הדרישות היו גבוהות מאוד וישבתי לילות שלמים על העבודות כשבאחד הלילות חשתי ברע ואז הסתבר לי שאני בהריון.

הלימודים בצל החיים החדשים הנרקמים בתוכי עשו אותי מאושרת מאוד ואת בתי הבכורה הילית ילדתי בבית החולים קפלן ברחובות סמוך להורי, בתאריך 10.11.1975.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי", בבי"ס המשתלה, תל אביב. שנת תש"פ (2020). המורה המובילה – שלומית שורצקי.

מילון

נח"ל
נוער חלוצי לוחם. הוא מסגרת בצה"ל שבה קבוצות של תנועות וארגוני נוער מתגייסים יחד ושומרים על שלמותם תוך שילוב בין משימה צבאית לבין חינוך בקהילה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”עלינו באונייה "מולדת"  והיטלטלנו בסערות קשות שאיימו להפוך את האונייה על כל נוסעיה..“

הקשר הרב דורי