מאגר סיפורי מורשת

שמי חדוה בודנשטיין. נולדתי בשנת 1954, בבית החולים הקריה בתל אביב. דור שלישי בארץ, סבא רבא שלי היה יליד אוזבקיסטן, שימש כרב קהילת יהדות סמרקנד, ועלה ארצה בשנות 1880 המאוחרות. הורי שולמית כוג'הינוף ואבי בכור מבשוב ילידי ירושלים.

אני בידיה של אמי האהובה שולמית, נולדתי בת ראשונה אחרי שני בנים והשמחה הייתה גדולה

גדלתי ולמדתי בעיר תל אביב, עד לנישואיי עם בעלי, יוסי בודנשטיין, בשנת 1974 ואחרי מלחמת יום הכיפורים. הוריו של יוסי היו פנינה פרל ואברהם בודנשטיין שהיו ניצולי שואה שברחו מפולין והגיעו ארצה. הם נישאו בחתונה משותפת עם זוגות נוספים אחרים שברחו אף הם מאירופה הנאצית ופה הצליחו להקים משפחות חדשות. יוסי ואני הורים ל 4 ילדים ול-6 נכדים. כן ירבו! לאחר נישואינו התגוררנו בחולון, משם עברנו לאזור, ולבסוף עברנו להרצליה ושם אנו מתגוררים עד היום.

אני ובעלי יוסי בצעירותנו

גדלתי בבית דתי מסורתי, ולמדתי בבתי ספר דתיים ממלכתיים. בבית הספר נהגנו לעמוד כשנכנסה המורה, והתיישבנו לאחר ברכת שלום וכשקיבלנו אישור.

הייתי חברה בתנועת נוער דתית בדומה לצופים, ושם היו מתקיימות פעילויות חברתיות וטיולים. בתקופתי קראנו המון ספרים, לא היו מסכים, והפעילויות החברתיות התבטאו באוספים, תחביבים וסרטים.

זכור לי שבאזור מגורי היו מספר בתי קולנוע, באחד מהם ראינו שני סרטים רצופים בכרטיס אחד, ולקחנו אוכל ושתייה מהבית. היה גם קולנוע שהיה פתוח רק בקיץ, כי הוא היה ללא גג, ולכן צפו בסרטים רק בלילה. לקולנוע הזה היו "אמיצים" שנהגו להתפלח מעל הגדרות מבלי שהסדרן ירגיש.

בצעירותי, צפינו מדי יום העצמאות במצעדי ראווה וגאווה שהתקיימו ברחובותיה המרכזיים של תל אביב שכללו הצגת חיילות הצבא ומטס אווירי. הרגשנו גאווה גדולה. כיום, לצערי, לא מתקיימים מצעדים, למעט מטסים ומשט ימי.

אבי היה נוהג לעשות יין על גג הבית. אנו הילדים, היינו רוחצים היטב את רגלינו במים וסבון ואז, דורכים ומועכים את הענבים. לאחר מכן מולאו בקבוקי זכוכית ענקיים ונאטמו, ולאחר זמן מה כשהיין היה מוכן ומסונן הוא חולק לבקבוקים קטנים ושימש לקידוש, חגים וכו'.

אני זוכרת שתשתיות הכבישים היו גרועות ולא היה ניקוז, ולכן בדרך לבית הספר או בחזרה, היו שלוליות ענקיות ואי אפשר היה לעבור ולכן נעזרנו תמורת פרוטות ספורות לחצות את הכבישים בעזרת סבלים עם סוס ועגלה או תלת אופן.

בהפסקות שיחקנו משחקי חצר כמו קלאס, חמש אבנים, גומי וכו'. היו לנו תחביבים שונים. החלפנו אוספים כמו בולים, מטבעות, ניירות מוזהבים, גלויות ועוד.

האומנות והמוסיקה בתקופת ילדותי היו בעיקר סביב הכמיהה והאהבה לארץ ישראל בין ציור ופיסול, או במילות השירים שנוגנו.

אירוע משמעותי שזכור לי, היה טביעתה של הצוללת דקר. בה נספו עשרות לוחמים ואנשי צוות. לאחר עשרות שנים נמצאה הצוללת הטבועה.

לסיום, מדינת ישראל והבית לעם היהודי הוקמו בסך הכול במשך שבעים שנה בלבד, בהן מימשנו חלום וזכינו להקמת מדינה קטנה, אבל אימפריה מתקדמת בתחומים רבים, מגוונים ומתקדמים, גאווה לאומית ובית לעם היהודי.

לסיכום אנו שמחים ומאושרים בעם ישראל ובארץ ישראל, בציפייה לעלייתם של הגולים האחרים לארץ.

על אף שכוחות הרשע בעבר ובהווה מנסים לכלותינו ולגרשינו ממולדתינו ומנסים למנוע מאיתנו התגשמות חלום וחזון. שרדנו, נשארנו ואנחנו עובדה מוגמרת.

סרטון המתאר את המגורים בעבר

מנהגים ואורח חיי העדה הבוכרית לפני 150 שנה –  Tradition of Bukharian Community 150 years

משפחתנו המורחבת

הזוית האישית

חדווה: ראיתי חשיבות רבה בתכנית הקשר הרב דורי משני טעמים: גם שימור העבר ההיסטורי של העם היהודי, וגם הקשר שלי ושל נכדי המקסים שלימד אותי דברים שלא ידעתי.

עידו: אני חושב שתכנית זו תורמת לנו מכמה בחינות, תכנית הקשר הרב דורי נתנה לנו יותר זמן איכות עם סבינוסבתינו ושני הצדדים לומדים בה דברים חדשים ומלמדים הרבה, אני ממש שמח שאני וסבתי עושים זאת ביחד.