מאגר סיפורי מורשת

כל אדם, ראוי שידע את שורשיו ואת ההיסטוריה של משפחתו. ולכן קבלתי באהבה ובהתרגשות את בקשת שני נכדי הצעירים: הראל ויאיר התאומים, להשתתף אתם בתכנית הקשר הרב דורי.

שמי ברוריה יהל לבית זילברמן אם לשלושה ילדים וסבתא לתשעה נכדים – כולם מלח הארץ.

נולדתי בתל אביב בתאריך  19.10.39 וכל שנותיי אני גרה בעיר זו. למדתי בבי'ס אליאנס שבנוה צדק כשהשפה העיקרית הייתה צרפתית בהמשך למדתי בסמינר לוינסקי – תיכון וסמינר. בצבא שרתתי כמזכירת ענף הסברה אצל קצין חינוך ראשי המשורר זאב אהרון. תולדות ילדותי שזורים במנדט- שלטון האנגלים בארץ, במלחמת השחרור, בקבלת העצמאות ובמספר מבצעים צבאיים במהלך שנות המדינה. גאווה גדולה לי לקחת חלק בהקמת המדינה אם ע"י בני משפחתי ואם באופן אישי.

שורשי משפחתי מצד אבי עמוקים בארץ. הם הגיעו מהעיר בנדר שבבסרביה ומכאן נלקח שם משפחתם: בנדרלי. סבי מצד אבי- אהרון זיידל וכונה אהרון סבא (השם השני נוסף לו כסגולה לאריכות ימים).

לאהרון הייתה אישה שנספתה בשריפה שפרצה כנראה ממגהץ פחמים. היו להם שני ילדים, שרה ומשה, שגרו בחו"ל. אהרון התחתן שנית עם פיגה לבית בנדרלי מצפת ונולדו להם שלושה ילדים: חיים אשר (אבי) רוזה וצבי. אהרון היה סוחר ונדד בארצות רבות, בעיקר בדרום אמריקה והיה שולח כספים למחיה לאשתו שהתגוררה רוב הזמן בירושלים. יחד עם אחיו בחרו בשם המשפחה זילברמן. אהרון נקבר בבית העלמין "טרומפלדור" בתל אביב.

סבתי מצד אבי – פייגה לבית בנדרלי נהרגה במלחמת השחרור ביום השני למבצע "קלשון" בירושלים, שבו תקפו לוחמי "הגנה" מחטיבת עציוני, אצ"ל ולח"י את עמדות הערבים, כדי לעצור את פלישת צבאות ערב לעיר. נורו כדורים ופגזים רבים בירושלים, כדור אחד חדר לדירתה של פייגה בזמן שנתנה מים לשכנים מבאר שהייתה בתוך הדירה, והיא נהרגה במקום. פייגה הובאה למנוחות עולם בבית העלמין בסנהדרייה. באותו זמן ירושלים הייתה במצור, אמצעי תקשורת לא היו. אחד השכנים שלה נתן מודעת אבל בעיתון, וכך נודע למשפחה דבר מותה.

סבתא של סבתא שלנו – רחל

לאחר ימים, כשאפשר היה להגיע לירושלים ממרכז הארץ התגלה כי כל חפציה נלקחו ונשדדו כך שלא נשארו לנו חפצים מיוחדים שצברה במהלך חייה. (בסיפור התיעוד, ברצוני להתמקד במיוחד על השורשים של סבתא זו.)

סבתא פייגה

סבתא פייגה, הלא היא סבתה של סבתא ברוריה נולדה למשפחת בנדרלי.

אבות המשפחה הגיעו לארץ ישראל בשנת 1833, כ-30 שנה לפני הקמת הקונגרס הציוני. הם לא חששו להתיישב בגליל בקרב רוב ערבי, לגאול אדמות, לחרוש ולזרוע אותם, להקים מושבות ותוך כדי כך לסבול סבל רב.

על פי המסופר, ארך מסעם כ-3 חודשים, לא ברור אם עשו את מסעם ביחד או בנפרד מה שכן ברור, שחלקם ניצלו את המסע לצורכי עסקים. בני המשפחה היו שומרי מצוות וחלקם אף הדוקים מאוד, הם השתייכו לפלג החסידים שישב בצפת על אף האסונות ופגעי הטבע שפקדו אותם בשנים הראשונות לעלייתם השתלבו בני המשפחה בקרב הקהילה היהודים וכן בקרב השכנים הערבים, עיסוקם העיקרי היה מסחר. תחילה עסקו בבדים ובבגדים ולאחר מכן גם במזון, במספוא ובמלח, כמו כן עסקו בחלפנות כספים ובבנקאות.

מה שידוע זה שהמשפחה הקימה לעצמה בית כנסת שנקרא "בנדרר שול". כשהוא נהרס נבנה במקומו בית כנסת חדש במימון המשפחה בשם "באוטשינר שול". המשרתים בקודש באותם בתי כנסת באו גם הם מקרב המשפחה- גבאים, שמשים, חזנים ושוחטים.במחצית השנייה של המאה ה-19 הוטב מצבם של היהודים בארץ, הם קיבלו זכות לנוע ולסחור בכל רחבי האימפריה וכמובן

שהמשפחה הרחיבה את מסחרה עוד ועוד. ההסדר החדש הצליח רק באופן זמני כך שבסוף אותה מאה הפריחה והשגשוג הלכו ודעכו. לעובדה היסטורית זו הייתה השפעה רבה על בני המשפחה, בני הדור השני והשלישי נטשו את צפת והלכו לחפש לעצמם פרנסה במקומות אחרים: חלקם עלו על הקרקע במושבות שהחלו לקום ברחבי הגליל, חלקם נדדו ליפו ולתל אביב, ואילו הצעירים והנועזים יצאו לחו"ל חלקם כדי לקנות השכלה וחלקם כדי לעשות עסקים. בתחילת המאה ה-20 כשהאימפריה הטורקית הולכת ומתפוררת המצב הגרוע הגיעה לשיא במלחמת העולם הראשונה, ובעקבותיה חלק גדול מהמשפחה מצאה ארץ-מקלט. בין הארצות היו: אוסטרליה, ברזיל, ארגנטינה, ארה"ב, גרמניה, צרפת ואיטליה. במפקד שנערך על ידי "ועד הקהילה היהודי" בשנת 1932 התפקדו בצפת אחד עשר בנדרלים בלבד!

אמי נולדה באוקראינה בעיירה קובל שברובנה. היו לה 6 אחיות ו 2 אחים. אביה היה סוחר עצים והמשפחה לא ידעה מחסור. אמה נפטרה ממחלת הסרטן כשהיא היתה נערה ומאחר ו"סבלה" מאהבה נכזבת החליטה לעזוב את מקום הולדתה ולעלות לישראל.

החיים לא היו מאחר וכסף לא היה לה. מספר חברות שעלו יחד שכרו חדר אחד וישנו כל שתיים במיטה צרה אחת. למזלה היא הייתה מאלה שהשיגו עבודה תופרת שלא נאלצה להתמודד עם השפה, וכך תמכה בחברותיה. לימים הכירה את אבי ולאחר חברות של 5 שנים נישאו השניים.

מלחמת העולם השניה תפסה את אביה, אחיה ואחיותיה, כשהם באוקראינה. אביה ו-5 מאחיותיה נהרגו, אחות אחת (הבכורה) נורתה ונפלה מעולפת לקבר אחים משם הצליחה לצאת פצועה, הסתובבה ביער והצטרפה לפרטיזנים. בשנת 1950 עלתה לארץ, עבדה כמילדת והצליחה לשרוד עד גיל 90.

הורי זכו לאריכות ימים: אבי נפטר בגיל 81 ואמי נפטרה בגיל 93. אלה היו אנשים "מלח הארץ". עיניהם לא היו גדולות, הם הסתפקו במועט אך תמיד עזרו לכל. אני חושבת שהחינוך שקיבלתי מהם השפיע עליי ותמיד ידעתי שצריך להיות בן אדם חיובי, לעזור לזולת, לכבד ולהוקיר. אני מקווה שהצלחתי להעביר ערכים אלה לילדי ולנכדי איתם אני מנהלת שיחות רבות, מעשירה אותם בשפה העברית ועוזרת להם לחשוב חיובי.

הזוית האישית

ברוריה: עזרתי לנכדי הגדולים בכתיבת עבודת שורשים, אך נראה לי שתכנית הקשר הרב דורי תרמה הרבה יותר להנצחת תודות המשפחה, לחוש את ההווי בתקופת ילדותי ע"י התמקדות במשחקים של אז ואת החפצים השונים שנשארו מתקופות קדומות יישר כוח למוביל תכנית הקשר הרב דורי.

יאיר והראל: הפעילות עם סבתא בתכנית חיזקה את הידע שלנו בסיפור המשפחתי וכן את הקשר עם סבתא ובינינו. נהנינו לעבוד בתכנית.