מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מגלות לדלות לעצמאות ומשפחתיות

סבא יאיר והנכדה לייה בחצר הבית
סבא יאיר וסבתא ורה בחתונה
נכון אני הילד שגדל במעברה בחוסר כל, ללא אמצעיים, ללא מותרות

מגלות לדלות לעצמאות ומשפחתיות!

נולדתי בעיראק בשנת 1944 הורי היו בעלי השכלה אמצעים כלכליים ומעמד חברתי והשאיפה של כל היהודים הייתה להגיע לארץ ישראל.

בשנת 1948 הכריז דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון על הקמת מדינת ישראל ואמר: "אנו מכריזים על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל."  רוב יהודי עיראק גרו בבגדד ובסביבותיה והיו בעלי השכלה ומבוססים כלכלית. יהדות עיראק הייתה גאה ביהדותה וביניהם גם משפחתי. מדינת ישראל ניהלה מגעים עם השלטונות העיראקים ורק בשנת 1950 הסכימה ממשלת עיראק להתיר יציאת יהודים בתוך פרק זמן מוגבל בתנאי שכל יהודי שיצא מעיראק היה חייב לוותר על אזרחותו ועל כל רכושו ללא אפשרות לחזור או לתבוע את רכושו שהוחרם.

כל משפחה שעלתה לארץ ארזה את מעט מבגדיה וחלק מציודה האישי בתוך מזוודה אחת . התורים לעלייה למטוס היו ארוכים ולקח זמן רב מההגעה לשדה התעופה עד לעלייה למטוס ולפעמים נאלצו אנשים רבים להמתין למטוס הבא שעות רבות ללא אוכל מים ושינה. פעיל העלייה שלמה הילל מתאר את המחזה המביש באלו המילים: "הגענו לנמל התעופה וראינו את עשרות העולים שלנו מצטופפים ליד דלפקי המכס מזוודותיהם פתוחות וחבילותיהם פרומות והמוכסים הופכים בהם בגסות מופגנת ותוך הטחת עלבונות כבדים ראיתי את הזקנים הנכלמים ואת הזאטוטים האוחזים בחוזקה בשולי שמלותיהן של האימהות ובמכנסי האבות והאחים ".

הייתי ילד בן 6 שנים וזוכר אני חוויה אשר כאבה לי מאוד וכל פעם שנזכר אני בחוויה זו עד היום הדבר כואב ומכאיב לי מאוד. כאשר עמדנו בתור לעלייה למטוס אחזתי בידי צעצוע דמוי אריה אשר הייתי קשור אליו מאוד, השוטרים הסתובבו בין העולים אחד מהם ניגש אלי (להזכיר הייתי ילד כמעט בן 6) מושך בחוזקה ממני את הצעצוע זורק אותו לפח האשפה אשר הכיל חפצים שונים שנלקחו מהעולים האחרים. על פי הסיפורים של הוריי מעשה זה הסתיים בבכי רב ולזמן ממושך, בעקבות אותו צעצוע שנלקח ממני.

עם העלייה למטוס והנחיתה בשדה התעופה הועלנו למשאית מלאה באנשים רבים ונלקחנו "לשער העלייה". השהות בשער העלייה הייתה במשך שלושה עד ארבעה ימים וזאת לצורך ביצוע רישומים שונים, חלוקת תעודות זהות. אירוע טראומתי נוסף אשר אותו חוויתי, היה ריסוס באבקת ד.ד.ט וזאת מחשש להמצאות כינים. עם סיום פעולות הרישום הועלינו שוב למשאיות ומשם הועברנו למעברה ליד חדרה בשם אגרובנק. 

בהגיענו למעברה פרקנו את מעט חפצינו בפתח האוהל, בתוך האוהל היו  4 מיטות 2 להורים ו-2 לי ולאחותי, על כל מיטה היה מזרון מקש ושמיכה. ההורים החלו לחשוב כיצד ניתן להמשיך לחיות חיי שגרה מנקודה זו מאחר וההורים עלו לארץ מחיים של שפע לחיי עוני וחוסר כל, זאת בגלל היותם ציונים ואוהבי הארץ. שערו כיצד נתן לישון בתוך אוהל מכוסה בשמיכה כשהטמפרטורה בחוץ נמוכה מאוד וגשם חזק יורד על האוהל, לא פעם היינו מתעוררים כשהמים מציפים את האוהל ואנו יורדים מהמיטה לתוך שלולית של מים ובוץ.

החיים במעברה היו קשים וגבלו בעלבון צורב, ההורים לא עבדו, כסף לא נמצא והאוכל הובא ע"י האחראים במעברה וחולק בהתאם לגודל המשפחה. ההורים נאלצו לעמוד בתור כמבקשי נדבה על מנת לקבל את מנת האוכל המינימאלית הדרושה לקיומו של אדם.

עם התמשכות השהייה במעברה הוצעו להורים עבודות דחק כמו סלילת כבישים ,חקלאות ושירותים נוספים.באחד המקרים נשלח אבי לעבודה בסלילת כביש והגיע למקום העבודה  לבוש עם חליפה ועניבה והבחין שאנשים סביבו מגחכים, עד שהוסבר לו שלעבודה מסוג זה ניתן להגיע גם בבגדים פשוטים.

למרות כל הקשיים החיים התחילו להתארגן כחיי קבע ללא מים זורמים, מקלחת ,מקרר ושירותים.  בכל אוהל הייתה עששית אשר האירה את האוהל ופתיליה לבישול ושתיהן הודלקו בעזרת נפט.בשלב מאוחר יותר הוכנס ארגז קרח לאוהל כמקרר ובתוכו הכניסו קרח. גם הקרח וגם הנפט נמכרו ע"י מחלק עם עגלה רתומה לסוס. אנו היינו צריכים לחכות למוכר הנפט או הקרח ובאם לא הצלחנו באותו יום לקנות מוצרים אלה  נאלצנו להישאר ללא תאורה או אוכל מבושל ולפעמים לזרוק אוכל שהיה בארגז הקרח. השירותים היו שירותים ציבוריים במרחק של עד כ- 25 מטר כמו כן המקלחות.אנו הילדים כשרצינו להתקלח ההורים חיממו לנו מים עמדנו בתוך קערה כשההורים שוטפים אותנו.

המים סופקו לכל המעברה בכמה ברזים, לעתים באיכות ירודה שלא היו ראויים לשתייה אלא לאחר הרתחה ,לעתים היו גם הפסקות מים. בדו"ח הוועדה הבין משרדית לענייני המעברות מסכם דוד קריבין בשם הוועדה "בשנת 1952 נזקקו במעברת קורדני  336 אנשים למקלחת אחת במעברת כרכור 53 אנשים לבית שימוש אחד במעברת זיכרון יעקב היה ברז אחד לכל 23 משפחות, השירותים והמקלחות היו ללא קורת גג וזבובים רבים מסביבם ובאין מים הפכו גם את המקלחות לשירותים."

חורף תשי"א ו-תשי"ב פקדו את המדינה גשמים ושיטפונות קשים והקשה שביניהם היה חורף תשי"בשנים 1951-1952. כאשר באזורים רבים כולל תל אביב וסביבותיה יורד שלג. בשעות הלילה המאוחרות רוחות חזקות וגשם עז בחוץ קרס האוהל בו גרנו עם עוד הרבה אוהלים במעברה ,משפחות שלמות כולל ילדים ללא שום מחסה הסתובבו בחוץ ,ללא תאורה, בקור, רוח ובגשם עז ואיש אינו יודע מה עושים למי פונים ועם מי מדברים. לאחר מספר שעות הגיעו פקידי הממשלה וכוחות של צבא והחלו בפינוי המשפחות חלקם נלקח לבסיסי צה"ל חלקם לבתי ספר ומוסדות קהילתיים.

אני ומשפחתי נלקחנו לבית ספר מקומי הוכנסנו לחדר עם משפחות נוספות קיבלנו מזרון ,אשר הונח על הרצפה וזו הייתה המיטה אשר שימשה אותנו לזמן מה. לאחר תקופה קצרה שפר מזלנו ועברנו למבנה קבע בנוי במעברת אור עקיבא. זה היה בית של 2 חדרים כאשר המקלחת והשירותים מחוץ לבית, בבית זה גרנו הורי אני ושתי אחיותיי, כאשר חדר אחד שימש את ההורים והאחיות ובחדר השני שהיה הסלון של הבית אני ישנתי. לא פעם נאלצתי לחכות עד שהאורחים יעזבו על מנת שאוכל להציע את המיטה וללכת לישון.

התקופה הייתה תקופת הצנע ובתקופה זו ניתנה לכל משפחה הקצבה של תלושים לצורך קניית אוכל במכולת הקרובה. כמובן שתלושים אלה היו בעיקר לקניית מצרכי יסוד כמו סוכר, קמח, שמן ולחם. פירות וירקות נחשבו כמותרות וכאשר הגיעה בננה אחת לבית חלקנו אותה בנינו. האוכל העיקרי שלנו היה פרוסת לחם שחור עליה מרחנו מרגרינה ופיזרנו סוכר.

הלבוש באותה תקופה היה תמיד ממוחזר ובגד חדש קנו לנו לקראת החג ולא תמיד בכל חג . בגד שנקרע נתפרו בו טלאים עד שהתכלה סופית. נעליים שקנו לנו היו גדולות בשתיים שלוש מידות על מנת לאפשר לרגל לגדול ומבלי לזרוק את הנעל, כאשר הרגל גדלה והנעל הייתה במצב טוב גזרו לנו את הנעל מקדימה ואפשרו לבוהן לצאת מתוך הנעל. לכל נעל הודבקו פרסות  מברזל על מנת לשמור על סולית הנעל שלא תשחק.

המשחקים של אז היו משחקים אשר עשינו במו ידינו כמו חמש אבנים, קלאס, קורקינט שעשוי מעץ ושני מסבים ,או גרביים שמולאו בסמרטוטים ובהם שיחקנו כדורגל. מערכת החינוך לא הייתה במיטבה בגלל מורים חסרי הכשרה, השפה העברית לא הייתה שגורה בפי המורים והתלמידים כאחד, דבר אשר הקשה על לימוד מסודר. חוסר בכיתות לימוד אילץ אותנו ללמוד במשמרת שנייה ובשעות הבוקר הסתובבנו ברחוב והבוגרים הלכו לעבוד. למזלי הטוב אני ועוד 4 תלמידים מהמחזור התחלנו ללמוד בבית ספר תיכון בחדרה. שכר לימוד גבוה ,נסיעות יום יום וספרי לימוד היוו מעמסה כבדה על ההורים, תוך ויתור על דברים שונים בבית כמו אוכל, ביגוד ושכר לימוד עבור אחות נוספת שבמקום ללמוד הלכה לעבוד.

בשנת 1960 הפסקתי את לימודיי בבית הספר התיכון והתחלתי ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר. עם סיום לימודי בבית הספר הטכני, התגייסתי לחיל האוויר, השלמתי את השכלתי כולל תואר טכנאי תעשייה וניהול.שירתי בחיל האוויר 25 שנה בתפקידים טכניים ופיקודיים כקצין טכני בטייסת מבצעית וכמפקד של  קצינים, חיילות וחיילים. גם השירות בצה"ל לא היה קל כאשר נטלתי חלק במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור .גם למשפחה והילדים הדבר לא היה פשוט משנת 1968 ועד שחרורי מצה"ל בשנת 1985 העברתי את משפחתי כולל שני ילדי ואשתי שמונה דירות, דבר אשר גרר אחריו לתוכניות לימוד שונות מסגרות חדשות וחברים חדשים.

עם שחרורי מצה"ל הגעתי לעבודה בתעשייה האווירית ולקחתי חלק ביצור מטוס הלביא עד להפסקת הפרויקט. לאחר הפסקת פרויקט הלביא התחלתי לעבוד בפרויקט החלל כמו אופק ועמוס והייתי שותף לייצור ושיגור של הלוויינים תוצרת התעשייה האווירית. לוויינים אשר תרמו רבות ועוד יתרמו לביטחונה של מדינת ישראל ולהצבתה כאחת המדינות המתקדמות בעולם בנושא החלל.

בשנת 1968 התחתנתי, לאשתי ולי היום יש 2 ילדים שניהם אקדמאים ו-4 נכדים שמחים ומאושרים .היום לאחר 50 שנות עשייה ביטחונית עם משפחה תומכת, גאה אני לומר שגדלתי והתחנכתי במדינת ישראל, גם היום כאשר אני נשאל היכן גדלתי או התחנכתי אינני מתבייש להגיד נכון אני הילד שגדל במעברה בחוסר כל, ללא אמצעיים, ללא מותרות, ללא חדר נפרד, ביגוד צנוע שלא תמיד היה ולמרות זאת הצלחתי והגעתי למקום בו אני נמצא ועל זאת אמר הרצל "אם תרצו אין זו אגדה".   

מילון

מעברה
מקום זמני ממנו עוברים למקום אחר

ציטוטים

”אינני מתבייש להגיד נכון ,אני הילד שגדל במעברה.“

”כפי שאמר הרצל "אם תרצו אין זו אגדה". “

הקשר הרב דורי