מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מגלות לגאולה

אני וסבתי בתמונה מהתוכנית
סבתי סימה ברומניה
מטרסילוויניה בבורשה לירושלים

סבתי נולדה בתאריך 1947525  להוריה משה ושרה אדלר (שם משפחתה של סבתא רבא שלי לפני נישואיה היה לנגסנר). בעיירה בורשה שבצפון רומניה. סבתי היא הבת הבכורה, ולאחריה נולדו גם פנינה ושמואל. סבתי היא דור ראשון של ניצולי שואה. סבתא רבא וסבא רבא התחתנו לאחר השואה, סבא רבא נולד בבורשה וסבתא רבא נולדה ברוסקובה. סבתי נולדה לתוך דור שבו אין סבים וסבתות, דודים ודודות וכולם ניספו בשואה, חוץ מסבתא של סבתי רחל (גרוס, בודפשט), אימא של סבתה, שנפטרה בגיל 29 ממחלה לאחר לידת ילד חמישי. אימא של סבתי הייתה ניצולת מחנות ברגן-בלזן, ואביה של סבתי היה בתקופת השואה בפרטיזנים. ילדותה הייתה מלווה בסיפורי השואה מפי אימה, תיאורים יומיומים על מה שעברה על משפחתה וחוויות מזעזעות וקשות לעיכול בתור ילדה.

סבתא מספרת: העיירה שלי הייתה מאוד יפה, עיירת נופש ליד יערות, נהרות ומים מינרלים שיוצאים מתוך סלעים בצורה טבעית. רוב השנה היה שלג על ההרים, בחורף היה שלג קשה מאוד שהיה ממש נראה כמו צמר גפן, היינו נוסעים לבית ספר במזחלת שלג, ובקיץ היינו נוסעים עם אופניים. בחצר ביתנו היה כלב שמירה, תרנגולים, פרות וגינת ירק שהתקיימה שלושה חודשיים בכל שנה. היה למשפחתי פרדס תפוחים, ביערות על יד ביתנו גדלו אוכמניות ופטל שחור ובתור ילדה הייתי יוצאת ליער וקוטפת. היה למשפחתי בית עשוי אבן עם משרתים, גדול עם חדרים גדולים, כל חדר בגודל של סלון. היה לנו עגלון, הייתה משאבת מים,  ובסך הכול היו חיים יפים – אך חיים בגלות.

16 שנות גלות ברומניה 1947-1963 הרקע של בורשה מבחינה כלכלית היה גן עדן-אך הפחד מהקומיניסטים היה מקפיא. מהגן עד עלייתי ארצה, כל החינוך היה בבית ספר של גויים. אי אפשר היה לשמור שבת, הייתי מוכרחה ללכת לבית הספר בשבת ובחגים, ובכל שיעור בשבת בבית הספר הייתי צריכה להמציא תירוץ למה אני לא כותבת. המורים כבר ידעו שבימי שבת איני כותבת, ולכן המורים הוציאו אותי כל שיעור מחוץ לכיתה בקור של -10 מעלות. כל הזמן היינו צריכים להסתיר את יהדותנו, ולמרות כל זאת הייתי תלמידה מצטיינת וכל הזמן משפחתי הייתה בציפייה ובהכנות לעלות לארץ ישראל, אז זה היה נראה כמו חלום לא מציאותי. נוסף לכל, הייתי צריכה להתמודד עם כל סיפורי השואה של הוריי, שבכל יום מחדש היו מזכירים לי את נושא השואה בכל התחומים (אוכל, לבוש, בית…)

עד שהגיע האישור לעלות לארץ ישראל…

עלייתי ארצה 2551963 כל דרכון מעל גיל שש עשרה היה מותר לקחת 70 קילו בגדים ללא ריהוט,ללא בגדים חדשים,ללא מגהץ,ללא שטיחים…  במקרה שלנו, היינו חמישה אנשים עם 210 קילו בגדים. הארגזים עם הבגדים לא לקחנו איתנו, הם הגיעו באוניית מסע לחוף לגורדניה בחיפה. אנחנו המראנו מבוקשרט לרומא, ואז לקחנו כל אחד תיק אישי. נחתנו ברומא, ופעם ראשונה בחיי ראיתי כמות גדולה של מכוניות נוסעות על הכביש, ואוטובוס מפואר הביא אותנו לנאפולי, עיר נמל באיטליה, למלון 'פראדיס' שם פגשנו עוד יהודים מגלויות אחרות (פולין, צ'כיה) , חיכינו שבועיים וחצי עד שהגיעה אונייה (אנוטרייה) שהגיעה מארצות הברית. על האונייה היה האדמו"ר מבאבוב, וחסידיו זיהו שאנחנו שומרי שבת, וצירפו אותנו אליהם למניין וארוחות. לאחר מספר ימים הגענו לנמל חיפה.

סיפור על גמילות חסדים במהלך העלייה לפני שקיבלנו אישור לעלייה, קיבלה משפחה אחרת מבורשה אישור לעלות ארצה, משפחתם הייתה משפחה של שלושה ילדים וזוג. לא היה להם כסף להכנות לקראת העלייה, כולל הוצאת הדרכונים, אבי בלי שום תנאי נתן למשפחה כסף שיוכלו להתארגן לקראת עלייתם. באותו הזמן, משפחתי לא ידעה מתי אנחנו עצמנו נעלה, ומתי נפגש עם בכלל. לאחר שנתיים שקיבלנו אישור עלייה, הגענו לחיפה, והאדם הראשון שפגשנו וחיכה לנו בנמל היה האדם הזה עם הכסף שאבי הביא לו. שאלנו אותו איך ידע שאנחנו מגיעים, והוא ענה שהוא במקרה עבד שם בנמל וראה אותנו ברשימה. זה היה הכסף הישראלי הראשון שראיתי בחיי. מזה ניתן ללמוד מהי גודלה של גמילות חסדים.

חבלי קליטה הודות והודעתי לסוכנות היהודית שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה, הביאו אותנו לירושלים, לקריית היובל. קיבלנו שם צריף. באותו הערב, דודי שהגיע כבר לארץ בשנת 1948 הגיע עם טנדר ונפגשנו. הוא לקח אותנו לאשדוד, לביתו, ולא חזרנו יותר לאותו הצריף. השתכנו באשדוד, אבי עבד בבית חרושת לצמר אוסטרליה, ואימי הייתה עקרת בית. אני למדתי באולפן באבן שמואל, התקופה הזאת בארץ הייתה תקופה מאוד יפה. היה לי מורה לעברית מאוד משקיע בשם מאיר קורח, הרב באולפן היה יהושע נוימן. לאחר תקופת האולפן, נכנסתי לכיתה י"א בגיל 17 ברחובות, בתיכון ממלכתי דתי. זאת הייתה תקופה קשה בעבורי, הייתה בושה להיות עולה חדשה עם עגילים ושעון גדול, זאת הייתה סוג של 'תעודת זיהוי'. סיימתי בגרות, ונרשמתי לאוניברסיטת בר-אילן ללימודי מתמטיקה וכלכלה. בשנת 1967 התחתנתי בגיל 20 עם ראובן איינהורן, רואה חשבון ותואר שני בכלכלה. נולדו לנו ארבעה בנות, ואנו גרים בתל אביב עם הרבה נכדים ונכדות.

תמונה 1
בנותינו מיכל- עורכת דין,  נשואה ליונתן הקר, לה יש ארבעה בנות- שיראל, רננה,תהילה ויעל. מיטל- יועצת חינוכית, נשואה ליוסף אדלר, לה יש שישה ילדים- רעות, אריאל, יצחק, הדס, מעין והלל. רינת- מדריכת טיולים, רכזת הדרכה, תואר ראשון בגאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל ותואר שני במנהל עסקים, נשואה לדוד שפיר, להם ארבעה ילדים- שילה, מוריה, זיו וטליה. אורית- אדריכלית ובוגרת תואר אומנות יהודית ולשון. נשואה לצחי האופטמן, יש להם שלושה בנים- ישי, איתמר ונדב.

תמונה 2

הזוית האישית

מוריה: אני שמחתי מאוד לעבור את החוויה של הקשר הרב דורי בייחוד עם סבתי היקרה. למדתי הרבה דברים שלא ידעתי לפני כן והכרתי קצת יותר טוב את המשפחה שממנה הגעתי.

מילון

גורדניה
חוף בחיפה

ציטוטים

”''להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות'' “

”''בסך הכל היו חיים יפים-אך חיים בגלות''“

הקשר הרב דורי