מאגר סיפורי מורשת

עם הקמתה של מדינת ישראל בשנת תש"ח 1948 נפתחו שערי ארץ ישראל ליהודים מכל הגלויות.

בכל תפילותיהם של היהודים בגולה ייחלו להגיע לארץ ישראל ולירושלים. גם קהילות היהודים שבתימן החלו להתארגן קבוצות קבוצות למסע הארוך לארץ ישראל וביניהם גם משפחתי אשר יצאה מהכפר "שארמאת" בצפון תימן. היינו שבעה אחים, אמא, אבא וסבתא קשישה, כשהבת הקטנה בת שנתיים בלבד .המסע היה בעיקר רגלי וחלקנו היו רכובים על חמורים וגמלים.

בדרך כלל עקפנו עיירות וכפרים של המוסלמים הערבים וצעדנו בצידי דרכים ובוואדיות כדי להימנע מהתנכלויות איתם. מי שלא עמד בתלאות הדרך נפטר. לאחר כשישה חודשים הגענו לעיר הבירה צנעה, שם שהינו כחודשיים במתחם סגור, ולאחר מכן הגיעו משאיות שנשלחו על ידי ארגון "הג'וינט" שהסיעו אותנו בדרכים קשות ומסוכנות עד לקרבת העיר עדן בדרום תימן, למחנה מעבר גאולה (חשד), בהמתנה למטוסים שיטיסו אותנו בקבוצות לארץ. המטוסים המריאו בלילות ומעל שטחי מדינות ערב, ונחתנו בשעה טובה בלוד בתאריך 16.7.1951. לאחר קליטה, רישום, וחלוקת תעודת עולה בשדה התעופה לוד, משם נסענו במשאיות למחנה עולים "עין שמר", התנאים במחנה היו קשים גם מבחינת הצפיפות, וגם מבחינה תנאי המגורים באוהלים.

העולים סבלו ממחלות, ממחסור במזון ובמוצרי חלב לתינוקות. לאחר כחודשיים הסיעו אותנו למעברת "גבעת ברנר" ליד רחובות. שם קיבלנו אוהל (מספר 138) האוהל עצמו היה מחולק לשניים, כשיריעת ברזנט מפרידה בין שני "החדרים". גם כאן התנאים היו קשים מאוד, חום כבד בקיץ וקור עז בחורף.  לא היה חשמל וכבישים לא היו, רק דרכים מכורכר. חלוקת המזון, הייתה לפי תלושים, ולפי גודל המשפחה ובהקצבה. התושבים במעברה נאלצו למצוא פרנסה בחקלאות ובפרדסים שבסביבה. חלק מהנשים גם מצאו עבודה בבתים פרטיים של התושבים הוותיקים של רחובות. בית הספר היה בנוי מצריף, בו למדו ילדי המעברה וגם בית הכנסת היה בנוי מצריף עץ. כילד אני זוכר בחורף את מי הגשמים עוברים מתחת למיטה שלי מצד לצד. כמובן ששירותים לא היו, עשינו את צרכינו בשטח הפתוח. עוד אני זוכר כילד שהלכנו ערב אחד אני ואחי לבקר את סבתי באוהל אחר, ולא הבחנו בשלולית מים עמוקה בדרך ושנינו נפלנו לתוכה, כי לא היה מספיק אור ירח .לאחר כשלוש שנים משפחתי וכל מתיישבי המעברה עברנו כתושבי קבע לכפר הערבי הנטוש "עקיר" (כיום נקרא קרית עקרון).

שם נבנו עבור תושבי המעברה צריפים, וחלק מהתושבים התגוררו בבתים הנטושים של הכפר. גם משפחתי התגוררה בבית נטוש שעדיין היו בו מסימני המלחמה של שנת 48. הבית בו התגוררנו בנוי מחדר אחד גדול, מטבח ומרפסת.

בחדר הזה התגוררנו בצפיפות שישה אחים + אמא ואבא, כל שני ילדים ישנים במיטה אחת, ללא חשמל והשירותים מחוץ לבית.

בשנת 1957 התחברנו לרשת החשמל ועד לשנה זו השתמשנו לתאורה בעששיות נפט. את שעורי הבית עשינו בדרך כלל ביום, ולאור העששית בערב. מכיוון שלא היה חשמל, גם את האוכל הביתי בישלנו וחיממנו על פתיליות נפט וקיררנו את המצרכים בקיץ עם מקרר קרח.

כיום אני עדיין מתגורר באותו הבית ואוהב לארח בכל הזדמנות את משפחתי היקרה.

הזוית האישית

ירין: שמחתי ללמוד שסבא התמודד עם החיים למרות כל הקשיים שעבר והיום אני מעריכה אותו אף יותר. גמליאל: טוב לחזור לימי הלימודים, לשבת עם נכדתי ולשתף אותה בכל החוויות שעברתי בחיים.