מאגר סיפורי מורשת

סבתא מספרת על הבית והמשפחה בילדותה.

שמי נטלה ברידזה. מקור השם שלי הוא על שם סבתא של אבא שלי,הכינוי שלי במשפחה הוא נטי או ציפורה בעברית.אני נולדתי בתאריך 15.4.1955 בכפר קולשי בגיאוריגיה, אז הייתה ברית המועצות. אני האחות ה3  במשפחה, בנוסף לכך היו לי שני אחיות שהיו מלמדות אותי ומסבירות לי את דרך החיים, אני ואחיות שלי מאוד קרובות. ההורים שלי זיכרונם לבכרה היו מאוד מדהימים,הם חינכו אותנו לאחדות הבנה,לדעת לוותר,משמעת עצמית. אבא תמיד היה עובד, היה לו מטווח שבו הוא היה מלמד אנשים לירות ברובים. אמא הייתה אחות בבית חולים, בנוסף לכך היא היתה מיילדת. אך הדבר שאני הכי זוכרת מהחינוך שלהם היה המשפחתיות והשיוויון שהם היו מגדלים אותנו בו. אחותי הבכורה אסתר ז"ל הייתה נגנית וזמרת מוכר בכפר, אחותי השניה ליאנה הייתה הרקדנית של המשפחה ושל הכפר, אני הייתי שחקנית שחמט, ולאחר מכן בגיל 9 התחלתי ללמוד ספורט מקצועי, אחותי מרינה ז"ל הייתה ספורטאית ובנוסף לכך הייתה כותבת שירים,אחותי סימה הייתה בכיתה ג' ילדה מאוד מוכשרת ומצחיקה,והאחותי הקטנה מדי הייתה בת 5.

הייתה לנו גינה גדולה מאוד שבה היינו מגדלים את כל הפירות והירקות שלנו ושל השכנים שלנו,זאת הייתה חוויה נהדרת להשתתף בגידול של האכול שאנחנו אוכלים. כל שבוע אני ואחיות שלי היינו עוזרים לאמא ואבא לקטוף את הירקות והפירות ומוכנים. היה לנו גם טאבון  שבו פעמיים בשבוע כל המשפחה הייתה מתאספת מסביבו ומכינים ביחד לחמים ומאפים טעימים. אני זוכרת שהיום הכי אהוב עלי בשבוע היה יום שישי,כל המשפחה הייתה הולכת לבית הכנסת לפני כניסת השבת לאחר מכן כל המשפחה המורחבת הייתה מתאספת אצל סבתא וסבא שלי לארוחת שישי שבה כל אחד היה מכין מאכל מיוחד אהוב עליו. ביום שבת כולם היו מתאספים אצלנו בבית ומעבירים שיעורי תורה.

סבתא מספרת על ילדותה כספורטאית.

בגיל 6 וחצי נכנסתי לבית ספר לראשונה בחייה. הייתי ילדה סקרנית והוריי הקפידו על כך שאדע קרוא וכתוב לפני הגעתי לבית הספר. היינו לומדים את רוב המקצועות שהילדים לומדים היום בבתי הספר,חשבון,אנגלית,ספרות בגרוזינית ועוד. הייתי לומדת גם מחוץ לבית הספר בחוגים. אחד החוגים שהייתי בו היה מוזיקה קלאסית,למדתי לנגן על פסנתר בגיל 7 עד גיל 9. כפי שאמרתי עד גיל 9 למדתי מוזיקה קלאסית,למרות זאת המקצוע האהוב עלי היה ספורט. בבית הספר הייתה בעלת יכולות גבוהות כך שכך המורים היו מתרשמים ממני. יום אחד מנהל הספורט בבית הספר שלי שם לב לפוטנציאל שהיה לי. הוא פנה אלי במטרה לאמן אותי לתחרויות,בהתחלה הייתי המומה כי לא חשבתי שמישהו בדרגה כזאת גבוה יפנה אלי ועוד במטרה כזאת,אני הסכמתי וההורים שלי נתנו את אישורם גם. ההורים שלי החליטו לרשום אותי לבית ספר מיוחד שמתמקדים ומפתחים בו את היכולות הספורט אצל מי שמגיע למקום הזה,הייתי מתאמנת שם 4 עד 5 שעות ביום לאחר שעות הלימודים. לאימון היו באים איתי אבא אמא או דוד שלי שהיה גם ספורטאי שהיה מקור ההשראה שלי. לאחר חודש של אימונים המאמן שלי רשם אותי לתחרות הראשונה שלי שבה הייתי בת 9 וחצי בלבד,הייתי הכי קטנה בין כל המתאמנים שם.מטרתה הייתה לשבץ אותי לסוג מסויים של ספורט וסוג הספורט שנבחרתי אליו היה אקרובטיקה.לאחר חצי שנה של אימונים לכל מיני תחרויות זכיתי במדלית הכסף הראשונה שלי בגיל 10 בלבד. המשפחה הייתה גאה בי מאוד,וגם הנבחרת שהתחרתי איתה. בגיל 15 וחצי אחרי המון תחרויות ומדליות נאלצתי להפסיק עם הספורט האולימפי בגלל שרציתי להשקיע יותר בלימודים לאחר והפסקתי להשקיע בבית הספר והתמקדתי יותר בספורט. אחד התחומים שהתחלתי להשקיע בו היה תחום הרפואה ואחרי שנה אחותי הגדולה אסתר ז"ל שיכנעה את המשפחה לעשות עלייה לארץ וכך הפסקתי סופית עם תחום הספורט.

סבתא מספרת על העלייה לארץ.

המשפחה שלי לא סבלה מאנטישמיות או ממצב כלכלי קשה מה שהיה אחד הגורמים לעליית יהודי גאורגיה. אני ומשפחתי עלינו לארץ מסיבה שהייתה העלייה גדולה ושני אחיותי הגדולות עזבו את קולשי לעלו לארץ לפניו,סיבה נוספת הייתה שאבינו החליט לאחר התלבטות של שנה שהוא רוצה שהמשפחה תיהיה מאוחדת הארץ בקודש והחליט לעשות את הצעד הזה ולעלות לארץ.

ההגעה לארץ

כשהגענו לא היה לנו בית,התהליך לקבלת בית בארץ היה ארוך וקשה מאוד, אחותי הגדולה אסתר ז"ל קיבלה אותנו בזרועות פתוחות למשך 8 חודשים. במהלך 8 החודשים אני לא למדתי בבית ספר בארץ אלא אני ואחותי מגולי ז"ל נאלצנו לצאת לעבוד בגיל צעיר לאחר שאבינו נפצע במהלך עבודה בארץ. עבדנו בבית אריזה שם היינו אחראיות על תפקוד העובדים ומידי פעם עזרנו קצת לעובדים במפעל. במהלך ההתגוררות אצל אחותי הוצעו לאבא שלי כמה דירות ברחבי הארץ אך הוא לא הסכים לקבל שום דירה חוץ מהדירה בלוד מכיוון שבלוד התגוררו אחיות שלי והן היו הסיבה שבגללהן עשינו את העלייה. אחרי שעברנו לבית התחלנו אני ואחותי מגולי ז"ל ללמוד באולפן פרטי על מנת לדעת עברית ובנוסף התחלנו ללמוד גם הנדסה ואלקטרוניקה. בארץ לא היו לי חברים אמיתיים כלומר החברים היחידים שהיו לי הין המשפחה וקצת אנשים שיצא לי להכיר בלימודי האולפן ובעבודה.

לא ידעתי מה זה לשרת בצבא ולכן לא הרגשתי צורך מיוחד לשרת אחת הסיבות שלא שירתתי בצבא הייתה בגלל שהתארסתי לבעלי דוד בגיל 17 למרות זאת הייתי במלחמות בארץ והתחושה הייתה תחושת פחד נוראי מכיוון שאלו היו המלחמות הראשונות שאי פעם חוויתי. במלחמות היינו מסתתרים במקלטים עד שהיה אפשרות לצאת,במקלטים הינו הבנות בלבד מכיוון שאת הבנים גייסו,אנחנו הבנות היינו יושבות ומתפללות למען המשפחות שלנו ולמען החיילים. המקלט שהיינו נוהגים להתפלל בו היום הפך להיות בית כנסת ואבא שלי ז"ל היה נוהג להתפלל שם ואף היה שמש.

אני ובעלי הכרנו בשנת 1973 והכרנו באמצעות שידוך מצד סבתא שלו בארץ. בחתונה אני הייתי בת 18 וחצי. ההורים שלי אירגנו לי מסיבת אירוסים בבית וכל המשפחה שהייתה בזמנו בארץ הגיעה. בגיל 19 ילדתי את הילד הראשון שלי ושמו שלווה, בגיל 22 כמעט ילדתי את הילדתי השניה תמר. מגיל 18 אני עבדתי בתור מהנדסת אלקטרוניקה בטרנט,בתאדיראן. בגיל 31 אני ובעלי החלטנו לפתוח מאפייה "חלב ודבש" בלוד.

הזוית האישית

כיום אני בת 60 עקרת בית מתגוררת בעיר לוד עם בעלי היקר דוד, עם 2 ילדים שלווה ותמר ו6 נכדים, 3 נכדים מכל ילד. למרות המרחק בייני לבין הנכדים והילדים שלי אנחנו נפגשים בחגים ושבתות.