מאגר סיפורי מורשת

שמי נורית שטרייכמן

אני נשואה לעוזי שטרייכמן ויש לנו 2 ילדים ו-6 נכדים. נולדתי בדיוק ביום השנה הראשון לסיום מלחמת העולם השנייה, ברומניה באזור שנקרא באנאת בעיר טימישורה.

עצם הולדתי היה נס בפני עצמו ,הורי היו נשואים כבר 16 שנים ללא ילדים, עברו את מלחמת העולם ואני הגחתי לעולם בדיוק ביום השנה הראשונה לסיום מלחמת העולם השניה, שנתן תקווה לעולם טוב יותר, תאריך שנחוג עד היום בעולם כולו.

כשהייתי בת 4.5 עלינו לארץ בשנת 1951. שלוש שנים אחרי קום המדינה. נכון שהסיפור הוא על חיי אבל המוטיב שמלווה אותי בחיים קשור בסיפורה של אימי. מרטה ברקוביץ לבית כץ.

 

אימי התייתמה בגיל שמונה משני הוריה והילדים פוזרו. היא נשלחה לאיזו שהיא משפחה רחוקה התייחסו אליה כאל שיפחה שחיה במחסן קטן מחוץ לבית, מי שרוצה להבין צריך לקרוא את סיפורי צ'ארלס דיקנס. לאחר 6 שנים קשות הצילו אותה משם והביאו אותה למשפחה שטיפחה ונתנה לה אפשרות לשקם את חייה.

 

 

בשנת 1951 עליתי ארצה עם הורי באוניה.

כשהאונייה עגנה בנמל חיפה, עלה לאונייה דודי אח של אימי במדי צה"ל בדרגת רב סרן והוריד אותנו מהאונייה ראשונים והביא אותנו אל המשפחה. היה לזה צד חיובי מאוד כי אימי התגעגעה מאוד אל אחיה שעלו לארץ בעלייה שלישית ורביעית. וצד שלילי הוא שכל העולים שהיגיעו באותה תקופה שוכנו במעברות וכתוצאה מכך ניתנו להם בהמשך זכויות לרכוש בית מה שלא היה לנו כי לא היינו שם.

בשנה וחצי הראשונות חייתי בשכונת נחלת יצחק בתל אביב. קיבלנו רשות לשים מכולה מעץ על ארבעה אבנים בנחלה של אח של אימי ובה אמא שלי ארגנה מקום מגורים למשך שנה וחצי. הגודל של המכולה הכיל 3 מיטות צמודות זו לזו מקיר לקיר ואמא שלי אלתרה מארגז עץ קטן שעמד בתוך הקיר החיצוני ושימש כמטבח. השירותים והמקלחת היו בחצר. בהתחלה הארנו את ה"בית" בעזרת נר, אחר כך אימי קנתה עששית ואחרי כמעט שנה העבירו חוט חשמל וזאת הייתה חגיגה גדולה.

הורי היו אנשים עשירים מאוד בחו"ל הם באו לארץ ממניעים ציוניים וקיבלו את כל הקשיים באהבה. אמא שלי למדה לקראת הנסיעה לארץ תפירה כדי שיהיה לה במה לעסוק כאשר תהיה בארץ ואכן התחילה לתפור לאנשים ואבי היגיע לקיבוץ משמרות לעבודה פיזית קשה של צביעת עמודי חשמל בשמש הקופחת ולאחר מכן הוא עסק בתחום הצביעה כל חייו.התקופה הייתה תקופת הצנע שבה הייתה הקצבה של אוכל, לא היה כסף ולא היה מה לקנות בכסף, אילו היו השנים הראשונות של המדינה. לאחר שנה וחצי הורי קנו דירת שיכון בקריית אונו, וכאן הלכתי לכיתה א'.

 

 אליאונורה ומרים, נורי ונורית….

במפגש הראשון שלי עם המחנכת של כיתה א' למעשה קיבלתי את שמי וזהו הסיפור:

 

 

"בחוץ לארץ נהגו לתת שם לועזי ושם עברי. השם שניתן לי כשנולדתי היה אליאונורה ומרים, ובבית קראו לי נורי. באותה תקופה נהגו לעברת את השמות ואת שמות המשפחה כי מאוד רצו להפוך את כולם לישראלים. המורה בכיתה א' שמעה שקוראים לי מרים ובכיתה כבר היו 4 בנות עם שם זה והיא שמעה שאימי קוראת לי נורי והיציע שיקראו לי נורית כי זה יהיה מיוחד ושם של פרח ומאז אני מופיעה רק בשם נורית בכל הניירות".

אני חייבת לשתף אותך בסיפור נוסף כדי להמחיש את השוני בין החיים היום לאותה תקופה. בכיתה ב' למדנו על הפרדס, בזמנו היו הרבה מאד פרדסים בארץ והתפוזים שגידלו כאן היו ידועים בטיבם ועשו דרכם לארצות אירופה. כחלק מהלימוד הלכנו לטיול כיתתי לפרדס ואני הייתי הילדה הכי גאה בכתה לפגוש את איימי על הסולם קוטפת תפוזים. חשבו על זה במונחים של היום כשכמעט אין פועלים יהודים שמוכנים לעבוד בחקלאות. באותה תקופה לא הייתה עבודה שלא כיבדה את עושיה.

עד כיתה ח' למדתי בקריית אונו. בשנת 1960 עברנו לרמת גן תחילה, למדתי שנה בתיכון רמז בבני ברק ומאד לא אהבתי את הלימודים שם ומאד רציתי ללמוד משהו יצירתי , ואכן התקבלתי לבית ספר אורט ברמת גן למגמת מלאכת מחשבת שהיתה יחודית ורק מחזור אחד היה שבו למדתי. לאחר סיום התיכון למדתי בסמינר למורות למאלכה בגבעתיים. נשלחתי על ידי משרד החינוך ללמד בצפון הארץ, קיבלתי דירת מורים בשיכון ד" בטבריה ולימדתי באיזור במשך שנתיים. חזרתי למרכז ולימדתי ברמלה.

בתאריך 21.6.71 היכרתי את בעלי לעתיד. בתאריך 2.5.73 נישאנו ועברנו לגור בראשון לציון. ואני התחלתי ללמד בבית ספר חביב ולאחר מכן בנס ציונה.

כחצי שנה לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים שבה עוזי היה מגוייס כחצי שנה שאת רובה שרת מול הארמיה השלישית בסיני כתותחן. בהמשך נולדו לנו שני ילדים והיום  אנחנו יושבים סביב השולחן כל שבוע 12 איש שיהיו בריאים, אכן שבט קטן.

 

אני המשכתי ללמד, וללמוד, מהוראה בכתה עברתי להדרכה ומשם גם לפיקוח. התמחיתי בתחום חדש בזמנו ותבענו את השם עיצוב סביבה לימודית, תחום שבו עסקתי עד פרישתי אחרי 36 שנות עבודה במשרד החינוך. ב- 10 שנות עבודתי האחרונות ניהלתי את המרכז להכנת אמצעי הוראה במרכז הפדגוגי בראשון לציון במקביל להדרכת התחום לגננות וחמורות בבית ספר.

לאחר פרישתי ממערכת החינוך הבנתי שאני עדיין רוצה לעסוק בתחום שתורם לחברה והתחלתי ללמוד תחומי טיפול אלטרנטיביים ומאז אני מטפלת באנשים שמגיעים לקליניקה שלי, והסיפוק שלי הוא האפשרות לעזור לאנשים לראות תוצאות חיוביות כשאנשים יוצאים לאחר הטיפול במצב הרבה יותר טוב ממה שהגיעו. בתקופה זו שימשתי בהתנדבות גם כיו"ר עמותת מטפלי אייפק בישראל במשך 5 שנים ובמקביל סגן יו"ר הלישכה הארצית למקצועות בריאות משלימים .

היום מעבר לעבודתי הנאתי הגדולה היא להיות עם משפחתי וששת נכדי הנהדרים ולפעמים חושבת על הנס שלמרות מה שעברו הורי ולמרות היותי בת יחידה יש לנו שבט קטן שימשיך בעשיה וישמר את זכרון אלה שאינם עוד.  

 

 

 

מורה מובילת תוכנית: מרסל לוי

תשע"ו