מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי רותי אראל ונולדתי בישראל בתאריך 27.04.1946, שנתיים לפני קום מדינת ישראל, להורי, מרים ומרדכי שקובסקי ואחות לאברהמי זיכרם לברכה. הורי עלו, כל אחד בנפרד, מגרמניה בשנת 1933, כאשר הנאצים החלו בהתנכלויות ליהודים ובטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הם התחתנו בארץ בשנת 1934, וגרו מספר שנים בדירה שכורה במושב נחלת יהודה ליד ראשון לציון.

אבי שעסק בגרמניה במסחר, היה בין בוני הארץ. הוא עבד כפועל בניין, בסלילת כבישים והיה חבר בקואופרטיב -סיליקט- לייצור לבנים, היה חבר בהגנה ושירת בצה"ל ובמילואים.

אמי, שהייתה בהכשרתה מייצרת כובעי נשים וקישוטי אופנה, עבדה בעבודות חקלאות מזדמנות ובערב היא תפרה בהזמנה לנשות המקום על מכונת התפירה שהצליחה להביא מגרמניה. אמי הייתה מוכשרת בעבודות יד למיניהן ובעיקר אלה של התפירה. אני הייתי מוקסמת מכל מיני יצירות שיצאו תחת ידיה מכל מיני שאריות של בדים, כפתורים, חוטי צמר וסרטי בד שהיו לה. היא תפרה כריות נוי, וילונות, בובות וגם את רוב הבגדים שלבשתי. אני חושבת שאת תחביב התפירה שלי ירשתי ממנה. אני משתמשת עוד היום בכרית לסיכות ולמחטים, עשוייה בעבודת יד, שאימא שלי קיבלה בירושה מהדודה לִֶנִי שלה. הכרית בת מעל 120 שנה ואני שומרת עליה מכל משמר בתיבת התפירה שלי.

אחרי שסיימתי את כיתה א', עברנו לבית פרטי בשכונה חדשה שהוקמה בקצה המערבי, אז, של המושבה השכנה ראשון לציון. לשכונה קראו – שיכון – מפ"ם. נשארו לי זכרונות יקרים מהילדות הנפלאה בשיכון מפ"ם. זאת היתה שכונה של קיבוץ גלויות. השתכנו בה בני כל העדות והגלויות, הייתי בת בית אצל כולם. לבית הספר היסודי "בארי" היינו צריכים לצעוד ברגל, לעבור דרך שדות ירוקים בחורף וקוציים בקיץ, לחצות כביש ראשי, לטפס במעלה גבעה וזאת היתה דרך די ארוכה, שהלכתי דרכה עם החברות מהשיכון יום יום. עם ילקוט עור מלא על הגב ושקית בד עם ארוחת העשר ביד.

אז עוד לא היו כבישים סלולים ומדרכות בשכונות החדשות ובחורף היינו לפעמים נתקעים בשלוליות ובבוץ. בתקופה הזאת להורים עוד לא היו מכוניות ולא היו הסעות מאורגנות, כי זאת הייתה תקופה של "הצנע" בארץ. אז, בכל הארץ היה מחסור במצרכי מזון ובחומרי גלם. עוד לא היו קניונים וסופרמרקטים ומרכזי בילוי כמו שאנחנו מכירים אותם היום. היתה לנו חנות מכלת שכונתית קטנה וצנועה. גם לא היתה עוד טלויזיה ולא היה לנו מכשיר טלפון בבית. אני זוכרת שלאמא שלי לא היתה מכונת כביסה, היא כיבסה בגיגית פח גדולה ושפשפה את הכבסים על קרש כביסה. הקרש הזה תלוי היום לנוי ולמזכרת בחדר הרחצה שלנו. אני עוד זוכרת שהיה לנו במטבח ארון קרח, שכל פעם היינו צריכים לחדש בו את גוש הקרח, שקנינו ממחלק הקרח שהיה מגיע לשכונה פעמיים בשבוע עם העגלה והסוס.

היה לנו מקלט רדיו גדול, שעמד לתפארת על שולחן קטן בחדר האורחים שלנו. כשהיו מעבירים שידורים של משחקי כדוררגל היו מתכנסים אצלנו שכנים שעוד לא היה להם מקלט רדיו בבית. שרר שקט מוחלט כדי להקשיב לקריין ונשמעו צהלות כשהיה גול וזכייה לקבוצה האהודה. במוצאי שבתות, אחרי ששמענו את פרק החזנות המיתולגי "שבוע טוב", הקשבתי עם הורי  לאחד מפרקי ההמשך של תסכית מתח, או לתכנית חידונים  של השדרן המיתולוגי שמולקי רוזן. מדי פעם הלכנו לראות סרטים ולהצגות שהיו מציגים בבתי הקולנוע שהיו פזורים בעיר.

לא היה כזה שפע, כמו שאנחנו מכירים היום. הכל היה אז בהקצבה גם המזון וגם הביגוד. פעמיים בשנה קנו לי נעליים חדשות, זוג נעלים חומות גבוהות בחורף וזוג סנדלים לקראת הקיץ. כולם הסתפקו במועט, והיינו מאושרים עם מה שהיה לנו ובכלל ולא הרגשנו שמשהו חסר לנו. את אחרי הצהריים הייתי מבלה עם החברות והחברים, תמיד היינו מבלים ביחד בבתים שלנו או ברחבי השכונה. בחוץ שיחקנו בג'ולות, ב-"ארבע מקלות", (מין משחק קפיצות לרוחק) קפיצה בחבל. הכי אהבתי את "סימני דרך" – היינו מתחלקים לקבוצות, קבוצה אחת יוצאת ראשונה ומשאירה בדרך סימנים ומשימות ומתחבאת. הקבוצה השנייה צריכה לעקוב אחרי הסימנים ולבצע את המשימות עד שמגיעים למחבוא של הקבוצה הראשונה. בבתים היינו משחקים ב-חמש אבנים, ב"ארץ-עיר", מונופול. אני מאד אהבתי לקרוא והייתי משאילה ספרים בספרית בית הספר ובספריה העירונית. אהבתי את ספרי "חסמבה". גם היום אני ממשיכה לקרוא בכל רגע של פנאי. במיוחד אני אוהבת לקרוא סיפורי רומן על קורות סיפורי משפחה לאורך תקופות בהיסטוריה.

השתייכתי לתנועת הנוער השומר הצעיר ומאד שמחתי לצאת בחופשות הלימודים למחנות הנופש של התנועה, שם הקמנו לנו את האוהלים בכוחות עצמנו משמיכות שהבאנו מהבית ולמדנו להקים מתקנים מענפים ומחבלים. בימי שישי היינו הולכים למסיבות כיתה, בכל פעם אצל בן או בת כיתה אחר, שרנו ורקדנו בריקודי מעגל.

כשהייתי בת 12, שרר בארץ משבר כלכלי. סיליקט, הקואופרטיב שבו היה אבא שלי חבר, נמכר. אבא נותר זמן ממושך מחוסר עבודה והוא לא ראה אפשרות לפרנס את משפחתו בכבוד בעתיד הקרוב. אחרי התלבטויות ממושכות ובלב כבד החליטו הורי לעזוב את מה שהם בנו לעצמם בארץ. בשנת 1958 הורי ירדו מהארץ לברלין, עיר הולדתו של אבא שלי.

חששתי מהשינוי שחל בחיי. להגיע לארץ זרה, היה גם חורף וקר, לא ידעתי לדבר בשפה הגרמנית, למרות ששמעתי בבית את הורי מדברים ביניהם ועם כל קרובי המשפחה בגרמנית. חששתי לצאת מהדירה ללא ליווי הורי ואף סרבתי ללכת לבית ספר. עברו כ-שלושה חודשים עד שהסכמתי להירשם  לבית הספר. להפתעתי הרבה, כל חששותי היו לשווא. התקבלתי בחום רב על ידי התלמידים בכיתה, המורים וכולם שמחו לעזור לי בתחילת הדרך. כשחזרתי הביתה אחרי יום הלימודים הראשון דפקו שלוש תלמידות מהכיתה על דלת הדירה שלנו והציעו לקחת אותי לסיבוב היכרות בשכונה. כעבור חצי שנה כבר דיברתי גרמנית שוטפת אם כי עדיין היו לי שגיאות כתיב רבות למשך עוד כשנה. היום אני שולטת בשפה הגרמנית כשפת אם, קוראת המון ספרי מקור ומדי פעם מתרגמת לאנשים שפונים אלי כל מיני מסמכים ומפרטים טכניים. חייתי במשך 12 שנים בברלין. בשבילי זאת היתה תקופת נעורים והתבגרות מעניינת, למדתי, עבדתי, הכרתי אנשים, עוד היום יש לי חברים בברלין וגם טיילתי ברחבי אירופה בכל הזדמנות שהיתה לי.

לאבא שלי היתה חנות למוצרי קוסמטיקה ובשמים, אימא עזרה לו לפעמים במכירה. היה לנו בית שוקק שוקק אורחים, בני משפחה, מכרים וחברים מהארץ ומחו"ל ביקרו ושהו אצלנו כשהיו נופשים באירופה. שמחנו לארח את כולם. הורי השתייכו לקהילה היהודית הליברלית של ברלין והיו מתפללים קבועים בבית הכנסת פסטלוצי Pestalozzi. הייתי מתלווה להורי לתפילות בראש השנה וביום הכיפורים, כי אהבתי לשמוע את שירת המקהלה בליווי נגינת העוגב ובמיוחד את קולו המיוחד של החזן שהיה לנו אז – אסטרונגו נחמה. אני השתייכתי למועדון קבוצת בני הנוער של הקהילה. שם השתתפתי בכל מיני פעילויות פנאי, חוגים לריקודי עם, לימודי מסורת, ביקורים מאורגנים במוזיאונים ובמופעים. מדי פעם היינו עורכים במועדון מסיבות ריקודים ורקדנו לקצב הרוקנרול והיו גם ריקודים סלוניים, סמבה, צ'הצ'הצ'ה, טנגו וסלואו. בחופשים היינו יוצאים למחנות נופש בבתי הארחה של הקהילה היהודית ביער השחור ואיזור נהר הריין. כשהייתי באחד מהנופשים האלה ב-1961 הוקמה חומת ברלין שחצתה את העיר והפרידה בין הצד המערבי לצד המזרחי של העיר. העיר ברלין הייתה מחולקת במשך 28 שנים. בגלל שהיה להורי ולי דרכון ישראלי, התאפשר לנו לעבור לצד המזרחי של העיר. עשינו את זה מספר פעמים בשנה באמתלה שאנחנו עולים לקברי הסבים של אבא שלי ובהזדמנות הזאת העברנו תרופות ותשמישי קודש לבני הקהילה הבודדים שחיו אז בצד המזרחי של העיר.

עברו השנים וסיימתי לימודים בבית הספר להנדסאות על שם לֵטֶה Lette – במקצוע טכנאות רנטגן ולבורנטית רפואית. השתלמתי במחלקת הרנטגן של הטיפול הנמרץ בבית החולים האוניברסיטאי וֵוסטֶאנד ועבדתי שם עד שהתחתנתי עם סבא יואל.

במשך השנים שחייתי בבברלין, למרות העיסוקים, הבילויים החברה וכל מנעמי החיים שחוויתי, חשתי חוסר שייכות למקום וגעגועים לארץ ישראל. בהזדמנות הראשונה שהתאפשר נסעתי לחופשה וביקור בארץ. כשביקרתי את החברה שלי מרים, שעברה מברלין לחיות בנהריה, הכרתי עלם חמודות, יואל, ומאז הכל היסטוריה. התאהבנו ורצינו להתחתן. אני חזרתי לעבודה בברלין והשלמתי בחינה בהיסטולוגיה שחסרה לקבלת התואר ויואל היה צריך לסיים את השירות שלו כקצין קירור על אניית משא בצי הסוחר הישראלי. באישור מיוחד שיואל קיבל הפלגנו ביחד במשך ארבעה חודשים מרוטרדם דרך תעלת פנמה לאוקינוס השקט עד ליפן, משם לאוסטרליה ובניו יורק הסתיים הטיול הנפלא של טרום ירח הדבש שלנו, שוב נפרדו דרכנו, אך רק לעוד לתקופה קצרה. אחרי שנתיים של התכתבות, שיחות טלפון יואל בא לברלין, שם התחתנו בנובמבר 1970 בטקס צנוע בבית הכנסת פסטלוצי. זמן קצר אחרי החתונה עזבנו את ברלין, עלינו על האנייה במרסיי, שהביאה אותנו לארץ בסוף דצמבר 1970.

מאז אנחנו חיים כבר 49 שנים בראשון לציון, שם נולדו ילדינו דן וענת וזכינו להיות סבתא וסבא גאים לחמישה נכדים אהובים ויקרים ורובים מהם נחת.

הזוית האישית

סבתא רות: יונתן שימחת אותי כשהזמנת אותי להשתתף בתכנית של הקשר בין דורי שלכם אתה הפנית לי שאלות מלאות עניין לקורותי ואני מקווה שהצלחתי להעביר לך תמונה מרוח תקופת הילדות וההתבגרות שלי אני כל כך גאה בך אתה כל כך נבון מכבד מסור אוהב הבריות אני תמיד אשמח להכין לך את המאכלים שאתה אוהב וללוות אותך אפילו מרחוק באהבה רבה.

יונתן: סבתא רותי נהניתי לעשות איתך את העבודה וזאת הייתה לי הזדמנות לשמוע דברים מהילדות שלך ומכמה תחנות בחיים שלך עד כה שעוד לא ידעתי.