מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל כהן, אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי בבית ספר "אוהל מאיר" בעיר עפולה.

הוריי מכלוף וזוהרה כהן זיכרונם לברכה, נולדו בכפר בהרי האטלס, בשם "אייטבולי". נישאו ועברו לעיר"מקנס". אני נולדתי בבית חולים בקזבלנקה,  כששהינו תקופה אצל דודי בקזבלנקה. בצעירותו עזב הדוד את הכפר ונסע ללמוד תפירה בקזבנלקה, שם הוא נישא הקים משפחה, והיה חייט בעל מתפרה. במקנס נולד אחי מרדכי שנקרא על שם סבא שלי. אחותי אסתר נולדה בבית עם מיילדת בערב תענית אסתר, ועל שמה היא נקראה. גם לסבתי השנייה קראו אסתר.

אני זוכרת בית עם חצר גדולה מאוד, ומשותפת לעוד בתים נוספים. הם היו בנויים בצורת עיגול. החצר הייתה משותפת ושם אנחנו הילדים שיחקנו. המבוגרים שוחחו ואכלו יחד, הנשים כיבסו ביחד, בחצר הבית ותלו את הכביסה על הגג. הזיכרון שלי מהגג הוא: כשהייתי בת שש עזרתי לאימי לתלות כביסה , ואז הודיעו לנו שהמלך חסן נפטר, והלכנו להלוויתו, יחד עם הרבה יהודים כדי לכבד אותו, כי הוא אהב מאוד את היהודים.

גדלתי במשפחה עם סבא שגר איתנו בבית וגם דודה ערירית. למדתי בבית ספר במקנס שהיה מעורב ולמדו בו גם יהודים וגם ערבים ושם גם למדתי לדבר ,לכתוב, ולקרוא גם בערבית וגם בצרפתית. אני זוכרת היטב את השוקו ששתינו בבית הספר כל בוקר בכוסות מתכת.אך בגיל 7 כשעליתי ארצה לא היה לי עם מי לדבר את השפות האלו כי הוריי ידעו רק מרוקאית. בבית הספר למדתי עברית וככה שכחתי את השפות הערבית והצרפתית.

בשנת 1961 באו שליחי הסוכנות מארץ ישראל, (קראנו להם "ציונים") הם הגיעו אלינו הביתה, ושאלו את הוריי אם הם רוצים לעלות לארץ ישראל.

כמובן שהוריי שמחו מאוד כי זו הייתי משאלתם, רצונם, וחלומם לעלות לארץ ישראל. לאחר כמה פגישות הכנה איתם בבית, הם סיפרו שאנחנו נצא בחשאי ממרוקו , ובקשו לא להגיד לשכנים הערבים ולא לגלות על דבר עלייתנו לאף אחד. ובאמת במוצאי שבת אמרה לי אמא, "קחי משהו שאת רוצה מהבית" אני זוכרת שלקחתי מהבית שמלה ,מחברת ובובה, אמא הכינה בגדים לדרך וקצת אוכל, ואבא לקח איתו כסף. וכך באישון לילה יצאנו לדרך, הורים שלושה ילדים, דודה, סבא ואמא שהייתה אז בתחילת הריון. עלינו  על ג'יפ שהיה סגור והיה מכוסה בברזנט, ומהפחד שלא יהיה אוויר לסבא שהיה זקן מאוד, עשו חור גדול בברזנט על מנת שייכנס אוויר. כשהגענו לגבול הזהירו אותנו הילדים, לשבת בשקט, ולא לדבר. כשהשוטר שאל את הנהג :"מה יש לך באוטו" ? הנהג השיב": שקים של תפוחי אדמה" השוטר אפשר לנהג להמשיך בנסיעה וכך הגענו לג'יבלרטר. משם עלינו על אוניה גדולה שהיו בה המון יהודים. זכור לי שאבא שלי פתח מזוודה, סידר כמיטה ושם השכיב את אחותי אסתר, שהייתה אז קטנה ורזה לישון, שיהיה לה נוח.

הפלגנו והגענו "למחנה עולים" בצרפת, זה מקום שהכינו מראש ליהודים כמקום מעבר עד העלייה לארץ. גרנו באוהלים, והיה לנו חדר אוכל גדול, בו אכלנו כולם ביחד. שליחי הסוכנות דאגו לנו למזון, והיה אוהל שהקרינו בו סרטים. זה היה  הסרט הראשון שראיתי בחיי, אבא פינק אותנו וקנה לנו גלידות.  אנחנו הילדים שיחקנו והשתוללנו, ואבא  שהביא איתו פטיפון ותקליטים של הזמר ג"ו עמר, השמיע לנו שירים כדי שנהיה שמחים, והזמן עבר בנעימים. היינו אמורים להגיע ארצה לקריית שמונה, אבל בגלל שסבא לא הרגיש טוב, נשארנו במחנה העולים עד שמצבו השתפר.

כשעלינו למטוס מצרפת לנמל התעופה, סבא התפלל וביקש: "אלוקים תן לי לחיות ואזכה לעלות לארץ ושם בארץ ישראל אמות ושם אקבר" ובאמת אחרי 7 שנים בארץ סבי נפטר בשיבה טובה ונקבר בבית שמש. תפילה זו במרוקאית עד היום חקוקה עד היום בזיכרוני. הטיסה במטוס זכורה לי כחוויה טובה, ונצרבה בזיכרוני עד היום,  כי הדיילת חילקה לנו הילדים קופסה, וכשפתחנו היה בה בננה ופל ועוד ממתקים ולכן עד היום אני אוהבת את חווית הטיסה. בשנה שעברה בטיול לחו"ל,  עמד במטוס זוג שחילק ממתקים ליושבים במטוס. התרגשתי מהמחווה וביקשתי מהם שאם יש ילדים במטוס שקודם יתנו להם, כדי שגם להם תהיה חוויה טובה כפי שאני חוויתי.

משדה התעופה בלוד נסענו באוטובוס לבית שמש, וכשהגענו יצאו השכנים מהבלוק וצעקו :"עולים חדשים עולים חדשים" נכנסנו לבית, ומצאנו מיטות מברזל, שולחן + 4 כיסאות, וקרטונים עם מצרכים, כגון: סוכר, מלח, שמן, ושימורים שיהיה לנו מה לאכול בהתחלה. מה רבה הייתה שמחתנו ששכנה ממרוקו שגרה לידנו עזרה לנו. אותי רשמו לכיתה א', אחי מרדכי ואחותי אסתר נרשמו לגן הילדים. אבא התחיל לעבוד בקרן קיימת לישראל, שתל ונטע עצים בדרך לירושלים. לאחר חודשיים אמא ילדה בת וקראו לה "שמחה" על שם השמחה ששמחנו וזכינו לעלות לארץ ישראל. לאט לאט למדנו את השפה העברית, הכרנו את הכסף הישראלי, החנויות, והשוק. גם אמא יצאה לעבוד לפרנסת הבית.

לא היה חשמל בבית, היינו ממלאים מנורה בנפט שנקראה "למפה", וגם מקרר לא היה. ואבא היה הולך מרחק רב ברגל, אל "מפעל הקרח, שם היה קונה גושים ארוכים של קרח, מביא הביתה, ושם בתוך גיגית גדולה מברזל. ככה היה אבא מקרר לנו את השתייה. ביום חול שתינו מים ובשבת וחג, היו במקרר בקבוקי מיץ קטנים. אז לא היה מבחר גדול של שתייה בקיוסק, והיו מוכרים גזוז עם פטל וזה היה המשקה האהוב עלינו.

במשך השנים נולדו לי עוד אח בשם שלום ועוד 3 אחיות לאה שרה ורותי.

גרנו בבלוק בשכונה עם שכנים ממרוקו מתוניס ומספרד. דלתות הבתים תמיד היו פתוחות. השכנים נכנסו חופשי לבתים אחד של השני, לשבת לבקש מצרכים להתארח. ואנו הילדים שיחקנו בחוץ עד שעות מאוחרות. שיחקנו בבוץ, בגרוטאות במשחקי מחבואים, תיקו,  ו -7 אבנים. ובערבי שבת רקדנו ושרנו מתחת לשיכון. זכינו לילדות מאושרת. היינו בשכנות עם משפחות מרובות ילדים, וכך היו לנו הרבה חברים וחברות לשחק איתם. מה שאפיין את הימים הללו, זה היה החופש לשחק בחוץ, במשחקים חברתיים. רצנו, השתוללנו, המצאנו משחקים בחומרי הטבע ומגרוטאות שמצאנו בחוץ, וזה נתן לנו את הכלים ליצור, לעשות ולשמוח ממעשה ידנו.

הוריי אהבו מאוד את הארץ ותמיד הודו על זה שעלינו ארצה, ומה רבה הייתה שמחתם כשאחי התגייס לצבא וחזר עם מדים הביתה. אחי ואחיותי תרמו למדינה אם זה בשירות צבאי, ואם זה בשירות לאומי. גדלנו בבית עם ארוחות שבת וחג גדולות. ילדינו נהנו מאוד מהביקורים אצל סבא וסבתא מהחום ומהנתינה. ילדינו למדו בארץ, שירתו את הארץ, אם זה בצה"ל אם זה בשירות לאומי אני זכיתי לעבוד כגננת וזכיתי לגדל ילדים לאהבת הארץ. ב"ה הוריי זכו לגדלנו בשמחה. גדלנו, למדנו, והקמנו משפחות. הוריי זכו לראות נכדים נכדות ונפטרו בשיבה טובה.

כיום אני סבתא בפנסיה, מתנדבת בכל מיני מקומות. את סיפור עלייתי לארץ, סיפרתי ואני עדיין מספרת לנכדותיי. וגם לילדי הגן. זכיתי בכל יום עצמאות לספר להם, והנה בפרויקט הזה המבורך, אני מוצאת עצמי זוכה לספר בכיתה ו' בבית ספר אוהל מאיר. אין ספק שתוכנית זו מחזקת את הקשר הבין דורי. את ההטמעה של הציונות, הערכים והאהבה לישראל, הארץ שלנו. כל מה שהוריי ואני  עברנו רק גרם לנו להמשיך להאמין, ולאהוב את ארץ ישראל, שכיום היא גם ארצנו האהובה, וביתנו היחיד, ונצורה בליבי. מסירות הנפש של הוריי, לעזוב ארץ, בית,  מקום מוכר וחיים שלמים, ולבוא אל ארץ ישראל הקדושה, מבלי לדעת מה יהיה ומה מחכה להם. ולמילים מברכת המזון שהיינו קוראים בקול בסעודות השבת "הרחמן הוא יוליכנו במהרה קוממיות לארצנו" שהייתה נאמרת בקול, זו הייתה התמצית לכל הסיפור על העלייה לארץ. משפחתנו הקטנה"ברחה" וזכתה לעלות לארץ ישראל בשמחה. ופה היא פרחה.

אני עם בעלי

 אני והורי

הזוית האישית

רחל: תודה גדולה לתוכנית שנתנה  לי "במה" לספר את סיפורי. סיפור משפחתנו. תודה למורה שרה בן יוסף שליוותה את כל התהליך בצורה חוויתית ומשמעותית. תודה להודיה שרה המקסימה, ששיתפה אותי. היא וחבריה לכיתה פתחו בפנינו את הפעילות בשמחה, בפתיחות ובהנאה.